שלושה אחים – אחד בחליפת בז’ ועניבה, השני בחולצה שחורה, השלישי במעיל רוח אופנתי. מסורקים, מטופחים, נראים כדוגמנים. תמונותיהם ה”מרשימות” התנוססו ביום חמישי בעמוד הראשון של העיתון. המראה מטעה. מאחורי החזות היפיופית מסתתרים שלושה מחבלים, שנטלו חלק במעשי חמאס נגד ישראל.
המחאות נגד הממשלה עולות שלב: ״זמן להוריד כפפות״
אם החטוף הטיחה ביועץ נתניהו: "ראש הממשלה מחזיק בבן שלי"
אמנת חמאס החדשה: "מאבק נגד הכיבוש ולא נגד היהודים"
יום קודם לכן שילמו השלושה בחייהם במחנה א־שאטי בעוד פעולה נקודתית מוצלחת של צה”ל. לשלושה יש ייחוס – הם בניו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמאעיל הנייה. הלכו בדרכו של אביהם הארכי־טרוריסט וידעו לחיות כמוהו את החיים הטובים. כל זה על חשבון המוני העזתים האומללים, הנעים כפליטים אנה ואנה ברחבי הרצועה.
לעומתם, אביהם מנהל את מכונת הטרור הרצחנית מחוץ לגבולות עזה. אורח קבוע בקטאר, באיראן ובטורקיה, חי במלונות פאר, אדיש לסבל שהמיט על האוכלוסייה העזתית, מפיץ שנאה ושקרים ב”אל־ג’זירה” ובשאר ערוצי התעמולה. והוא מצליח, יש להודות. משתבח בהצלחת ה־7 באוקטובר. רבים בעולם קונים את התעמולה הפלסטינית הזדונית, שמכחישה את פשעי חמאס, את הטבח ב”עוטף”, מצדיקה את המתקפה, שפתחה גל של משטמה למדינת ישראל עד כדי בידודה כפי שלא היה מעולם.
עבר יום עד שהואיל אדון הנייה לבשר לאשתו, המאושפזת בבית חולים בקטאר, על התקיפה הישראלית שבה נהרגו שלושה מבניהם ושלושה מנכדיהם. וכי למה למהר עם הבשורה? ולמה להזיל דמעה? להתאבל? לא ולא. נהפוך הוא - להתמלא גאווה. האישה לא “ברחה מבשורה”, לא התרגשה ולא הזילה דמעה. הצטלמה בגאווה לצד בעלה - כששניהם מחייכים ומסמנים תנועת “וי”.
תמונה זאת מבית החולים בדוחא מבטאת היטב את הרוח החמאסית. מוות עדיף על החיים. במיוחד כשהוא למען מטרה “קדושה”, כמצווה באמנת חמאס – השמדת היהודים, יהיה המחיר אשר יהיה. עשרות אלפי מחבלים ועזתים כבר נהרגו? סיבה להרמת ראש. הם שאהידים. השמן בגלגלי מכונת הטרור, הדם והאונס.
קורבנם זוכה לתשואות ברחבי עולם האסלאם הרדיקלי, תמריץ ועידוד לרצוח “כופרים”, יהודים, ולקרב את חיסול ישראל. וכל זאת – תחת קריאת הקרב המשלהבת: “אללהו אכבר!”. אט־אט כובשת תעמולתם גם את העולם המערבי המטופש, ההולך ומשנה פניו, נכבש תחת הפגנות מתלהמות בנוסח “פלסטין מן הנהר ועד הים” וכרזות אנטישמיות.
ואצלנו? מי מבינינו קרא אי פעם את אמנת חמאס? ומי שקרא – האם הפנים שאמנה זו היא הלכה למעשה תוכנית לפעולת שמד, “בשם אללה הרחום והחנון”? עצימת עיניים שלנו שהובילה למחדל ה־7 באוקטובר. גם אחרי שצה”ל עושה את שלו, כמו בחיסול שלושה מחבלים־אחים, איננו קוראים נכונה את רוח ארגוני הטרור, שלוחותיה של מדינת הטרור איראן.
כותרתו הראשית של יומון תל־אביבי על החיסול הזה נוסחה כך: “צה”ל הרג שלושה מבניו של הנייה בזמן המשא ומתן על השבת החטופים”. הבה ננתח כותרת זו. “הרג” – לא חיסל; מזל שלא כתבו “רצח”. “בנים” – נכון, אבל של ארכי־טרוריסט ופעילי טרור בעצמם; מחבלים! “בזמן המשא ומתן על השבת החטופים” – כלומר, עיתוי שגוי לדידו של העיתון. הנה, מרמז עיתון עברי בכותרתו הראשית, יש הצדקה לחמאס להקשיח עמדתו בסחר־מכר שהוא מנהל על הפשע הגדול שלו, על 133 ישראלים חטופים. נער יהודי שילם על כך בחייו, בהרי השומרון.
לדאבוני, זהו משא ומתן כמעט חסר תקווה. כמוהו כמשא ומתן עם מאפיה שמחזיקה בני ערובה ומתעתעת בצד השני שרוצה לחלצם בכל מחיר. והמחיר עולה ומכביד, כאשר הרצון לשחרורם והדאגה לשלומם, מתעצמים. ראשי המאפיה יחוסלו אבל יהיה זה מאוחר מדי לחטופים שבידיהם. אפילו את המינימום שבמינימום לא הצלחנו עד כה להשיג – מידע כלשהו על מצבם ושלומם של אחינו בגיהינום המנהרות.
חמאס המאפיוזי, בגיבוי האבא האיראני הכושל, שש לנוכח מצב הרוח הדיכאוני בקרבנו והפגנות הייאוש ברחובותינו. גם לחמאס יש חשש. אם וכאשר תצא העסקה אל הפועל – דבר שאני מטיל בו ספק, לדאבוני – יתגלה גודל הזוועות שמחבליו חסרי צלם אנוש ביצעו בחטופים.
הנייה מקשיח את עמדתו, גם אחרי שנוכח לגלות כי ידו של צה”ל מגיעה לכל מקום ולכל מחבל, כולל לבני משפחתו. הוא עצמו כנראה על הכוונת, כמו האיש שלו בשטח, סנוואר. מצד שני, אל נתפלא אם יהיו ישראלים שישלחו לו מילות ניחומים, והוא יבוז להם. הרי אם ענת מטר ועינת ויצמן מתאבלות על מותו בכלא של המחבל הוותיק וליד דקה, רוצחו של משה תמם הי”ד, אל נתפלא אם הן מזילות דמעה על שלושת האחים לבית הנייה. אפילו אביהם אינו בוכה; להפך, מחייך ומאיים. נראה שגורל הפלסטינים נוגע לשתיים אלה ולשכמותן יותר מאשר מצב בני עמם, כמו גורל החטופים.