1. זה נכון שבדרך כלל על הצגות או מופעי תרבות אני נוהג לכתוב לקראת סוף הטור שלי, אבל המחזה העוצמתי שראיתי השבוע, "הגברת הראשונה", סיפורה של גולדה מאיר בצל דיוני ועדת אגרנט לאחר מלחמת יום הכיפורים ועד להתפטרותה, איננה הצגה, זהו מסמך דרמטי, המהווה 50 שנה אחרי תמונת מראה לעצמנו ומצבנו היום, כמו מאומה לא קרה.
ארה"ב ובריטניה הכריזו: אלו הסנקציות החדשות נגד איראן
"מאיימים עליי ברצח": עיתונאי כאן 11 בריאיון חשוף אצל קובן | צפו
המחזה של מוטי לרנר, בבימויו של משה קפטן ובכיכובה של לאורה ריבלין, המגלמת את דמותה של גולדה – נכתב לפני 7 באוקטובר וללא קשר אליו. הצגת הבכורה הייתה אמורה להתקיים ב־14 באוקטובר, ואז באו הטבח, המלחמה והסיוט שבתוכו אנו נעים. "הגברת הראשונה" היא בעיניי חובת צפייה לישראלים, ובעיקר למדינאים, פוליטיקאים, נבחרי ציבור וקציני צבא. אבל לא רק להם.
תמצאו על הבמה קונספציה קשוחה וקשה להבקעה. ראש ממשלה שמתקשה להפנים את אחריותה, שר ביטחון שחותר תחת ראש הממשלה, יחסי דרג צבאי־מדיני מורכבים, מילואימניקים שחוזרים משדה הקרב להפגנות בירושלים, החמצות מדיניות, רמטכ"ל שמוביל צבא מההפתעה לניצחון גדול – אבל שילם את המחיר בוועדת חקירה שמינו פוליטיקאים, וצבא שתמיד היה ויהיה קטן בקבלת ההחלטות וגדול בקבלת האחריות.
לאורך המחזה כולו מציינים הפוליטיקאים גולדה (שמתעקשת שהיא מדינאית), משה דיין וישראל גלילי שזו הייתה "מלחמה בלתי נמנעת", למרות כל ההזדמנויות המדיניות להגיע לפשרה כואבת ללא כל הרוגים.
"הגברת הראשונה" איננה הצגה לאסקפיזם ולא להפוגה תרבותית בתוך הימים הסוערים, אלא חיבור לתוכם, אל ההיסטוריה ששבה באותה העוצמה ובאותם הנושאים, ועל הנהגה שלא מכירה באחריותה ומחכה ש"הזעם יחלוף".
זהו מחזה אקטואלי ברוח קביעתו של ברטולד ברכט: "בימים האפלים, האם גם אז יושר עוד שיר? אכן גם אז יושר עוד שיר, על הימים האפלים". קחו את המשפחה ואת החברים ולכו לתיאטרון הבימה כדי להבין את ההיסטוריה ואת ההווה. להבין היכן אנחנו גם היום, ואולי להשפיע בתוך כך על העתיד.
2. בוקר יום ראשון השבוע, 14 באפריל, היה במידה מסוימת ההיפוך המוחלט של בוקר 7 באוקטובר. היו בו צבא דרוך ומאורגן, מודיעין איכותי, חיל אוויר ומערך הגנה אווירית פרוסים בשיא הטכנולוגיה העולמית, והכנה סבירה של הציבור. היה גם תיאום מוחלט ומלא עם ארה"ב, שבפעם הראשונה מאז קום המדינה הביאה לידי ביטוי עליון ומעשי את מחויבותה לביטחון ישראל, ויצרה ברית הגנה אזורית יעילה מאוד עם המדינות השכנות לנו.
יירוט הטילים והכטב"מים מאיראן לישראל היה אכן מוצלח מאוד, אבל האופוריה שלנו מכך ש"איראן כשלה" ויכולותיה הדלות "נחשפו" היא קשקוש חסר אחריות. אם תרצו קונספציה נוספת. איראן אכן שיגרה לראשונה מתוך שטחה טילים לעבר ישראל, אך עשתה זאת נקודתית ומידתית, ואין לזלזל בה וביכולותיה - שהן גדולות ומשמעותיות הרבה יותר.
ישראל תצטרך להגיב על ההתקפה הפוגעת והגלויה הזאת, מהסיבה הפשוטה שהרתעה לא נרכשת בהגנה אלא בתקיפה, אך תעשה נכון אם תפעל "במקום ובזמן הנכון". היעד העיקרי שלנו באיראן הוא פגיעה במתקני הגרעין הצבאיים, ואת זה כדאי לעשות יחד עם ארה"ב ואחרים בזמן הנכון, ולא כשהאיראנים דרוכים ומוכנים.
אין אנו מחפשים "מלחמה שאף פעם לא די לה". אנחנו צריכים לתעדף בין הזירות סביבנו עם הצבא היחידי שלנו, להשלים משימות קרובות בעזה, בצפון ובגדה, ולזכור את האמרה הצרפתית ש"נקמה הופכת למעדן מלכים רק כשהיא מוגשת קרה".
3. אני זוכר היטב את ההתרגשות של מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר האלוף (במיל') דוד עברי, כששב מוושינגטון במחצית שנות ה־80 עם הבשורה שהנשיא רונלד רייגן ניאות לכלול את פרויקט החץ הישראלי בתוכנית "מלחמת הכוכבים" של ארה"ב.
זה נראה אז כמו מדע בדיוני, אבל מנהלת "חומה" במשרד הביטחון ומדעני התעשייה האווירית הפכו את החלום למציאות, והקדימו בתכנון ובהוכחת היכולת את הטיל האמריקאי "טד" ומערכות נוספות. האמריקאים מימנו 75% מעלות פיתוח מערכת הנשק (מכ"ם גילוי, מכ"ם עקיבה ומערכת נשק), ולראשונה אחרי שנים הופעל החץ בהצלחה רבה במלחמה הזאת, באופן שמעורר קנאה ועניין בעולם.
לו התעשייה האווירית הייתה מונפקת כיום בבורסות בישראל ובארה"ב – הייתה המניה נוסקת, אבל לאחר שנים של דיבורי הפרטה והנפקה, שב משרד הביטחון לעמדת התנגדות למהלך.
מערכת חץ ליירוט טילים בליסטיים, יחד עם שכבות ההגנה הנוספות ב"קומות" הנמוכות יותר, הפכו את מדינת ישראל ואת מערכת הביטחון שלה לחלון ראווה ליכולות החשובות בעולם בתחום ההגנה. באמת כפיים.
4. קשרי חוץ, בריתות והסכמים של מדינות הם מרכיב מרכזי בעוצמה ובביטחון. בטח ובטח אצלנו בישראל, השוכנת בלב אזור עוין. בימים הללו, לאחר התיאום הצבאי המדהים שלחלקו נחשפנו השבוע, אפשר להיזכר בבעתה ברעיון העוועים של בנימין נתניהו, לפתח עבור ישראל את "האופציה הסינית" ואת הקשר של "החזקים" בינו לבין פוטין. אלוהים שמר עלינו. רוסיה הפכה לאויבת מוצהרת שלנו והתייצבה בגלוי לצד איראן, וגם סין מפנה לנו עורף. הניסיונות "להעביר ביצים" ישראליות מהסל האמריקאי לסין ולרוסיה היה רעיון רע – וטוב שלא התממש.
בעוד הפוליטיקאים למעלה מתברברים ועושים פוליטיקה מקומית ובינלאומית, הפכו קשרי החוץ הצבאיים־ביטחוניים לדבר חשוב ומהותי, שבא לביטוי במלוא עוצמתו ב"קונצרט" ההגנה האזורית.
מוביל את הקשר הזה הרמטכ"ל הרצי הלוי, שהעיד בפניי לפני כחודש כי הוא מדבר יותר אנגלית מאשר עברית מאז ראשית המלחמה. הוא כינס אצלו רמטכ"לים זרים, ומפקד סנטקום (פיקוד מרכז) האמריקאי הפך כאן לבן בית ביחד עם קציניו, וזאת כדי להבטיח חיזוק ברגים בתיאום מוחלט עבורנו.
לרמטכ"לים בעולם יש קליקה חזקה משלהם. הם נוהגים להיפגש אחת לשנה בפורום של מדינות ים־תיכוניות, בכנס נאט"ו בבריסל או במקומות אחרים. הם בקשר אישי הדוק, יש להם שפה משלהם, הווי ובדיחות, והם גם חולקים את כאבי הראש שלהם מהפוליטיקאים שמעליהם (לא דולף משם כלום).
מערך קשרי החוץ של צה"ל, כמו זה של המוסד והשב"כ, מתברר כחשוב ואסטרטגי מאוד ביכולתו להשפיע דרך העמיתים מעלה אל הדרג המדיני במדינות, וביכולתו לחשוב רק צבאית ולא פוליטית. כמובן שהסכמי אברהם שהביא נתניהו השיאו דיבידנד, וכך גם מאמציו של בני גנץ כשר הביטחון להניע מערכת שת"פ ביטחונית־אזורית. את הנכס הזה צריך לשמר.
5. זכיתי השבוע להשתתף באירוע מרגש ועוצמתי, לחתימת כתיבתם של 18 ספרי תורה מהודרים לזכרם של חללי צה"ל ונרצחים מ־7 באוקטובר ולאורך המלחמה. אלפים הגיעו לאירוע הזה, ובראשם בני המשפחות הכואבות והמתרגשות.
נשיא המדינה יצחק הרצוג עבר ממשפחה למשפחה, שוחח עמן וכתב אות בכל ספר וספר. אני עצמי התכבדתי וזכיתי בהתרגשות לכתוב אות בספר לזכרו של סמ"ר גל איזנקוט ז"ל ובספר לזכרו של איתי מורנו ז"ל.
את כתיבת 18 הספרים ואת האירוע המרגש בסימן "אחדות עם ישראל", מימנו שניים מחבריי שביקשו שלא להזכירם בשמם, וזוהי להם כבר מסורת שנתית, שהשנה הגיעה לדאבון לב לשיאה. יהי זכר הנופלים ברוך.
6. "איפה אתם בסדר?", שואלים. מה זה משנה? השנה אין ולא יכול להיות "סדר כהלכתו", כי שום דבר כאן לא כהלכתו. כיצד נאמר "השנה בני חורין" – כאשר 133 אזרחים וחיילים שלנו נמקים למעלה מחצי שנה במנהרות בעזה? כיצד נאמר "עבדים היינו בארץ מצרים" – כשלחיות חודשים ארוכים במנהרות זה אולי קשה הרבה יותר? איך נאמר "הלילה הזה כולו מצה" – כשבמנהרות אוכלים (אולי) רבע פיתה?
ומה נעשה עם "והגדת לבנך"? נאמר לו את האמת? ואיפה משה רבנו בן זמננו? אני מחפש אותו. למה אנחנו לא מגלים אותו, כדי שיוליך אותנו לאן שצריך? אנחנו כן נשב לשולחן הסדר, אבל שום דבר לא יהיה כהלכתו.
נשמר את המסורת, אבל לבנו יהיה שם איתם, דלתנו ולבנו פתוחים לבואם, וכיסאם שמור לצד זה שלנו. נספר ונתפלל שבשנה הבאה הכל כן יהיה בסדר. כי עכשיו כולו מרור. שנהיה טובים וראויים. חג פסח שמח ושבת שלום.