יותר משהם מעוררים פחד בקרב יהודים, הסטודנטים המוחים באוניברסיטאות בארה"ב מעוררים זעם ובוז. יותר משהסטודנטים היהודים מאוימים – הסטודנטים בכאפיות שמאדירים את חמאס, מעודדים את איראן, ומתבצרים בכיתות כשהם דורשים "עזרה הומניטרית" כדי שיוכלו להישאר שם – מצטיירים כבורים וכמטומטמים.
איך מביאים למצב שבו את ישראל החבוטה מובילה הקבוצה הכי ראויה?
איך תיגמר התחרות המיותרת בין שונאי התקשורת לשונאי ערוץ 14?
ה"פרוגרסיבים" (המירכאות דרושות כי אי אפשר להמשיך להתייחס למילה במשמעותה המילונית כשמדברים על הזרם המטורלל הזה), בעיקר עושים הרבה רעש. מדובר במיעוט קולני וקיצוני, שמנסה להגביר את השפעתו בכוחנות בסגנון העידן הדיגיטלי. הם עסוקים בפרובוקציות, לינצ'ים ברשתות החברתיות והשתקת עובדות שנוגדות את דעתם, בעודם מתבכיינים על אפליה והשתקה בעצמם.
הסטודנטים האלה הם מיעוט שחי בסרט, ולולא הייתה זו שנת בחירות עם מרוץ צמוד במיוחד בין הדמוקרטים לרפובליקנים, יש להניח שממשל ג'ו ביידן היה מעמיד אותם במקומם מזמן. מרגיז שגם באוניברסיטאות נרתעים מהם – מרצים שפויים חוששים להביע את דעתם, ואילו מרצים רדיקלים מצטרפים לסטודנטים בכאפיות במקום לתת להם זווית ראייה קצת רחבה יותר, כמצופה ממורים אינטלקטואלים.
גרוע מזה – 50 מרצים לעיתונות שלחו השבוע מכתב ל"ניו יורק טיימס" בדרישה "לענות על שאלות" שעלו לאחר פרסום התחקיר שפירט את מקרי האונס ב־7 באוקטובר. הם מתייחסים ל"שאלות" שנשאלו על ידי מיעוט קולני ורדיקלי ב"טיימס" עצמו, כמו גם על ידי אתרי פרינג' שמרוב פרוגרסיביות וקדמה – מקדמים את הרטוריקה של חמאס.
איך ייתכן שמתוך אלפי הכתבות הפרו־פלסטיניות שפורסמו ב"טיימס", המרצים שחתמו על המכתב מוטרדים רק מתחקיר בודד אחד שהראה את האונס הברברי של מחבלי חמאס? הרי גם דוח מיוחד של האו"ם הראה זאת. הרי גם הסרט הדוקומנטרי החדש של שריל סנדברג מראה זאת בבירור.
אבל זהו טיבה של הבועה הפרוגרסיבית. מבחינתה יש נרטיב לגיטימי אחד, ואת כל שאר המידע צריך לסכל. ועדיין, כלל לא בטוח מהי ההשפעה האמיתית של המיעוט הפרוגרסיבי על ההמונים. הרעש מאוד מתעתע.
התמיכה בישראל לא זזה
השבוע התפרסם סקר הרווארד־האריס שעוקב אחרי העמדות בארה"ב. נכון לאפריל, 56% מהאמריקאים תומכים בתקציבי מענקים לישראל (וזה כולל גם תמיכה הומניטרית לעזה). בפרק שלם של הסקר שהוקדש למלחמה בחמאס, מסתבר ש־66% מהאמריקאים עוקבים אחרי המאורעות כאן. מה שמדהים הוא שההפגנות בקמפוסים לא הזיזו את המחט של שיעורי התמיכה בציבור הרחב – 80% מהאמריקאים תומכים בישראל, ממש כפי שתמכו בה במהלך כל החודשים האחרונים (מה שמדהים לא פחות הוא ש־20% תומכים בחמאס).
סקר נוסף של הרווארד הראה השבוע שביידן מוביל על דונלד טראמפ בפער של 23% בקרב סטודנטים, ובפער כפול כשמדובר בבוגרי אוניברסיטה. אבל 44% מהצעירים הדמוקרטים מאמינים שהפעולות של ישראל בעזה הן לא מוצדקות, לעומת 14% בלבד שמאמינים שהן מוצדקות. מצבנו, אגב, לא מאוד טוב בקרב צעירים באופן כללי, ולא רק הדמוקרטים: 21% בלבד מצדיקים אותנו, בעוד 32% לא מצדיקים (השאר לא יודעים). לנוכח המספרים האלה, ברור למה ביידן לא מתבטא באופן חריף כלפי הסטודנטים.
הנטייה שלנו כישראלים היא לראות כל תופעה כ"אנטישמיות", אבל בפועל הדברים יותר מורכבים. ברור שקיימת אנטישמיות, ברור שהפרוגרסיבים תפסו עמדה אנטי־ישראלית קיצונית, וברור שהפשעים האנטישמיים זינקו מ־7 באוקטובר. אבל לא הכל נובע מאנטישמיות, וכדי להתנהל נכון עם בעיות צריך קודם כל להבין אותן.
היהודים הנרדפים באירופה סבלו בשקט. לא היה מי שיקשיב, והם היו חייבים להרכין ראש נוכח השנאה שהלכה וגברה, אחרת היו מסכנים את חייהם. זה לא המצב היום בארה"ב. קולניות הפרוגרסיבים מעוררת הרבה אנטגוניזם. יש הרבה קולות פרו־ישראליים והרבה מקום ליהודים לתבוע את הזכויות שמגיעות להם, גם בתביעות ייצוגיות נגד אוניברסיטאות. כך שחשוב להיות קשובים לדמיון לאירועים אנטישמיים בעבר, אבל גם להבדלים.
הבעיה המרכזית שישראל נקלעה לתוכה לא נובעת מאנטישמיות אלא מהקצנה חברתית, שבקצוות מתבטאת גם באנטישמיות. מדובר בכך שמיעוט קולני שאינו קרוב אפילו לייצג את הרוב, מייצר המון רעש, מאיים על החברה כולה, ומשפיע על המנהיגים.
עכשיו יש כסף
בגלל הצונאמי סביבנו, אנחנו כל הזמן משחזרים את התסכול מהיעדר ההסברה, אבל המצב כבר לא דומה למה שהיה לפני 7 באוקטובר. עד המלחמה, מדינת ישראל הייתה שרויה בקונספציה שהסברה זה פאסה ולא ממש צריך אותה. היום, אף אחד כבר לא חושב ככה.
לא הפכנו לתותחי הסברה בן לילה, אבל אי אפשר לומר שלא נעשית עבודה. כנראה שגם ההסברה צריכה הסברה. מיד לאחר 7 באוקטובר מערך ההסברה הלאומי הקים חמ"ל בקריה. הוא מתכלל בין משרד החוץ, משרד התפוצות, דובר צה"ל, המל"ל, השב"כ והמשטרה. מדי יום יוצאים מהחמ"ל תוצרי הסברה לכל הגופים המעורבים. הוקם אולפן שממנו מתראיינים מסבירנים מדי יום, ועד היום נערכו יותר מ־1,600 ראיונות. החמ"ל גם מקיים סיורי עיתונאים זרים ומייצר קמפיינים מיוחדים, כמו למשל ליום האישה. לא תמיד אפשר לזהות אותם כחומר רשמי של המדינה.
במקביל, מתקיימת פעילות הסברה גם במשרד התפוצות כחלק מהמלחמה ב־BDS והמאבק באנטישמיות. המשרד מייצר תוכני וידיאו ומקדם אותם במדיה, ברשת ובשיתופי פעולה עם משפיענים. הוא תומך בארגוני סטודנטים יהודיים, ומנהל מעקב אחרי הארגונים שמממנים ומתדלקים את ההפגנות בקמפוסים כחלק ממלחמתו ב־BDS – שהרי מדובר באותם ארגונים. הוא יוזם סמינרים באושוויץ לחברי סגל של אוניברסיטאות בארה"ב, ובקרוב ישיק מימון לתוכניות מיוחדות של אוניברסיטאות ישראליות, כדי למשוך סטודנטים יהודים מחו"ל ללמוד בישראל.
מיד אחרי 7 באוקטובר משרד החוץ קיבל תקציב חירום של 10 מיליון שקל להסברה, ובהמשך השנה יקבל עוד 25 מיליון שקל. הוא ממקד את עבודתו בהבלטת החטופים והפגיעות המיניות, ונציגיו ברחבי העולם קיימו מתחילת המלחמה 13 אלף ראיונות במגוון שפות. תקציב משרד התפוצות, לאחר הסטה מאסיבית של כספים, עתיד לעמוד על כ־250 מיליון שקל, יותר מכפול מהשנה שעברה. תקציב מערך ההסברה הלאומי הוקפץ מ־15 מיליון שקל בשנה לפני 7 באוקטובר, ל־30 מיליון שקל בחודש (כלומר 360 מיליון שקל בשנה) מתחילת המלחמה.
ההסברה סוף־סוף מתקיימת בימים אלה, גם אם היא נראית לנו אפסית. צריך לזכור מאיזה מינוס התחלנו – ההסברה הוזנחה על ידי כל הממשלות בעשור האחרון, וזו הייתה רשלנות פושעת ומתמשכת. בינתיים, קטאר השקיעה מיליארדים באוניברסיטאות בארה"ב, והקימה פקולטות שלמות ל"לימודי המזרח התיכון". האחים המוסלמים מימנו וטיפחו ארגוני סטודנטים פרועים עם שמות מכובסים כמו "סטודנטים למען צדק בפלסטין" ו"הקול היהודי לשלום", שכל קשר בינם לבין צדק ושלום הוא מקרי.
אז לפחות התעוררנו. אבל המשמעות היא שמעכשיו נושא ההסברה חייב להיות גבוה מאוד בסדר העדיפויות הלאומי ולהתפתח כל הזמן. גם בגישה וגם בתקציבים.
תחשבו למשל על הסרט המטלטל של שריל סנדברג. יש לו כבר למעלה מ־600 אלף צפיות, אבל הוא צריך להגיע לעשרות ואפילו מאות מיליוני צפיות. משרד החוץ יתרגם ויפיץ את הסרט בחו"ל, אבל כדאי שגם יפעל בכל דרך כדי שצפייה בסרט הזה תהיה חלק מתוכנית הלימודים בכל הפקולטות ללימודי המזרח התיכון בארה"ב.
מיעוט צווחני כחול־לבן
לפני שאנחנו באים בטענות לאמריקה, כדאי שנסתכל על עצמנו. גם אצלנו יש מיעוט קולני שמנסה להשתלט על הכלל. וכן, הקיצונים בממשלה שלנו מחבלים בעבודת ההסברה, שגם ככה ממש לא פשוט לנהל אותה. ישראל עושה הרבה בתחום ההומניטרי בעזה, אבל גורמים בממשלה מספרים ל"בייס" הקולני שלהם משהו אחר כדי שלא יכעס. מעבר לחבלה במאמצי ההסברה, זה גם סיבך אותנו משפטית והביא אותנו להאג.
גם התקשורת לא חושפת את הישראלים לתמונות שיוצאות מעזה, כדי לא לפגוע במורל המלחמתי. זה אולי מועיל לתקופה מסוימת, אבל עם הזמן הציבור הישראלי התנתק ממה שהעולם רואה, ומהיכולת להבין למה רואים אותנו באור לא טוב, בין שבצדק ובין שלא. כשבמדיה הזרה מראים תמונות של פצועים ומורעבים בעזה, ולאחריה סינקים מיליטנטיים של שרים או של ראש הממשלה שנחושים להיכנס לרפיח, זה לא מחזק את ישראל אלא מחליש אותה. ההנהגה הישראלית חייבת להחליף דיסקט, כי הדיבור הזה כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.
המיעוט הקולני מטיל אימה על ראש הממשלה, ומחבל באפשרות לקיים עסקת חטופים ולהתקדם מהדשדוש כדי לסיים בצורה טובה את המלחמה. שר החוץ הבריטי דיוויד קמרון אמר השבוע ש"על מנת לקדם את הקמת המדינה הפלסטינית ולספק אופק מדיני לחזון שתי המדינות – על חמאס האחראי לאירועי 7 באוקטובר לעזוב את רצועת עזה".
ברגע הראשון זה שורף את הפיוז, כי מה פתאום שידברו על מדינה פלסטינית אחרי 7 באוקטובר? אבל בפועל – ישראל החכמה לא צריכה להיות הסרבנית המיליטנטית כל הזמן. הרי אפשר היה להסכים למו"מ למדינה פלסטינית, מתוך הידיעה שמנהיגי חמאס יסרבו לצאת מעזה, ואז הלחץ יעבור מאיתנו אליהם.
ההנהגה מנסה להראות שהיא "עומדת בלחצים", אבל בפועל, פשוט לא פועלת בחוכמה. אפשר להגיד "כן", אבל להעמיד תנאים, ולהשאיר לחמאס לשבור את הראש כדי להסביר למה הוא מסרב להם. צריך להבין שהמיליטנטיות לא עוזרת לנו בהאג, ושיש לנו מגוון חזיתות להתנהל בתוכן.
אסור לנו להיגרר אחרי המיעוט הקולני שלנו ולפחד להגיב בצורה הכי נכונה. קל לבקר את שתיקתו של ביידן מול הסטודנטים – אבל הלוואי שהיינו מצליחים להימנע בעצמנו ממה שתוקע את ארה"ב.
