לא פשוט להיות ישראלי היום. להכיל את כל המורכבות הלאומית הזאת, במיוחד בשבוע הנוכחי, ואחרי שבעה חודשים של מלחמה שמדשדשת, אחרי הטבח הנוראי ביותר מאז הקמת המדינה, וכשנדמה שישראל לא מצליחה להגיע לעסקת חטופים נוספת ולהחזיר לכאן את האזרחים שלה. לראות את האזעקות היומיומיות בצפון, ועוד יותר מכך את היחס האדיש אליהן מחברי ממשלה שחוששים שאם יגידו משהו האחריות תדבק בהם, ומהמדיה הזרה שלרוב אפילו לא מדווחת על קיומן.
לא קל לראות את היחס של ארצות הברית, ולדעת שחלק מהבעיה הוא לאו דווקא הבחירות הקרובות אלא חוסר האמון של הממשל האמריקאי בממשלה שלנו, שמורכבת מקיצונים. לא קל להודות שכרגע אין לנו מושג מה אפשר לעשות בקשר לכך. גם לא קל לראות את כל הספינים הקולניים, שנועדו להסיט את תשומת הלב מאי־היכולת של ראש הממשלה והשרים האחראים לנהל בחוכמה את היחסים הבינלאומיים.
לא פשוט להכיל את כל הסתירות - להיות פטריוט, לאהוב את הישראלים ולהעריך את המדינה יותר מתמיד, לשווע לעזור ולקחת חלק בשיקום, ובמקביל לפחד או לסלוד מהממשלה שעדיין מובילה אותה. לדעת בדיוק מה הוביל למצב הגרוע ביותר שלנו כאומה, אבל להתאפק שלא להתפרק או לצעוק את זה בזעם, מתוך ההבנה שמה שהכי חשוב כרגע זה לא לצאת צודק אלא הלכידות הפנימית של העם.
לא קל לראות את השנאה משמיטת הלסת צצה ביותר מדי מקומות על פני הגלובוס, ועולה בקולניותה על השנאה כלפי חמאס. איך זה יכול להיות? לא קל לדעת שהשנאה הזו היא לא בדיוק אנטישמיות, אלא שנאה כלפי המדינה שלנו, כלפי הסיפור שלנו, כלפי מה שאנחנו מאמינים בו וכל מי שגר כאן. רובנו יודעים שלממשלה שנבחרה בשלהי 2022 כבר אין שום לגיטימציה ציבורית, ושהיא מנצלת את ההסכמה להמשך המבנה הנוכחי רק משום שלא פשוט לקיים בחירות באמצע מלחמה.
לא קל לראות אנשים שאינם אנטישמים, שעד לפני חצי שנה יכולנו לתקשר איתם מקצועית או ברמה החברית, שהושפעו ממה שהם רואים סביבם, והחליטו להשמיץ את ישראל בצורה פרועה. לא קל להסביר להם שמה שקרה ב־7 באוקטובר קרה לישראלים, לא לממשלת ישראל. שאין לנו ברירה אלא לחסל את חמאס בגלל הערים מעוררות ההשראה והיישובים המופלאים בעוטף עזה, ובגלל הצעירים שלנו.
לא קל לראות את השנאה לצה״ל בחלק מהמקומות בעולם, בעוד שכולנו יודעים שצה״ל הוא נכס לאומי וגם אישי, תפארת גאוותנו. לראות את הפצועים ולדעת עד כמה העשייה שלהם משמעותית, לעומת עשייתם הריקה של סטודנטים מפונקים עם השכלת טיקטוק, שמוחים בלי לקחת אחריות וכלל לא יודעים מה זה לשלם מחיר. לדעת שכולנו קיבלנו מכה כואבת, כולנו מרגישים מאוימים מתמיד, כולנו עייפים ומתוסכלים.
מתוך המצב הזה ודאי שלא קל להמשיך להתנדב, לסייע למפונים, לשנע אוכל לחיילים, למרות שזה בדיוק השלב שבו הם הכי צריכים אותנו.
לא קל לשאת את המועקה מגורל החטופים בעזה, ישראלים רגילים כמו כולנו שביום אחד חרבו חייהם, ולהתבייש להסתכל למשפחותיהם בעיניים. לחוש את החרדה הענקית לביטחון החיילים שלנו, צעירים וחסונים ומלאי קסם, שייכנסו לרפיח ויילחמו בגבורה עבור כולנו. לקוות שלא יהיו טעויות, שלא יהיו תאונות מיותרות, שלא ייהרסו משפחות ושלא יישבר לנו הלב בפעם המי יודע כמה. לא קל להיות חילוני גמור ובכל זאת להתפלל תפילה קולקטיבית שנעבור כמה שיותר בשלום את הכניסה לרפיח.