חוק בלתי כתוב בתקשורת הישראלית קובע שאין להתווכח עם משפחות שכולות או משפחות חטופים. להן מותר להגיד הכל. דומה כי החוק הזה מבוסס על דבריו של הלל הזקן בפרקי אבות "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". כלל שבא לומר לנו כי מצבו הנפשי של בן משפחה שכולה, או שנחטף מי מבניה - עלול להביא אותו לומר דברים או לעשות מעשים ששום אדם במצב אחר לא היה אומר או עושה.
מאבק משפחות החטופים לשחרור יקיריהן מובן ומוצדק, אבל גם למאבק כזה חייבים להיות כללים וקווים אדומים. אני יכול להבין אם הזועקת בכאבה כי לראש הממשלה, שאינו מסכים לקבל את תביעות חמאס, "יש דם על הידיים". אני יכול להבין אב שאומר כי "הממשלה מפקירה את החיילים ואת החטופים שלנו". למזלי, לא נגזר עליי לעמוד במקום שהם עומדים, אבל מנגד - גם אני השתמשתי בביטויים דומים כשאריאל שרון ובנימין נתניהו שחררו מחבלים רוצחים תמורת חטופים.
גם אני לא ידעתי כמה יהודים יירצחו בידי משוחררי עסקות ג'יבריל, טננבאום או שליט, אבל ידעתי כי שחרור מחבלים גוזר מוות על אחרים. והיום אנחנו יודעים – אלפי אחרים. אמרתי אז כי לממשלה יש דם על הידיים. ביטוי חריף מאוד. קשה מאוד. אבל לגיטימי.
מה שלא לגיטימי הוא האיום שמצורף בימים אלה לתביעה להיכנע לתביעות חמאס - ולתת ליחיא סנוואר כל מה שהוא רוצה. אמו של אחד החטופים אמרה למצלמות ערוץ 12: "אם לא יחזירו – נשרוף את המדינה", ואחרים שבים ואומרים כי לא תהיה לנו מדינה אם לא יחזרו כל החטופים.
אני מניח שאני מרגיז הרבה אנשים. הרי אני יודע שהמשפחות הללו, הנמצאות במצב נפשי נורא כזה, אינן מתכוונות באמת לפגוע במדינה. הן יודעות עד כמה היא הייתה יקרה לבניהן שנפלו או לבנותיהן שנחטפו, וגם להן עצמם. הטענה שלי היא בעיקר לכל אמצעי התקשורת שמראיינים בלי הרף, בכל רצועת שידור או מהדורת חדשות, את בני המשפחות. אולי משום שהם רוצים להזדהות עם המאבק לשחרור, או לפחות להיראות ככאלו, או משום שהם רוצים לנגח את הממשלה וללחוץ עליה.
ואולי יש גם כמה כלי תקשורת, מעטים ומובחנים היטב, המשתמשים בראיונות עם משפחות החטופים משום שהם רוצים להכניע את מדינת ישראל ולהפילה על ברכיה, כי הם סבורים שזה יקדם את תפיסותיהם הפוליטיות "ליישוב הסכסוך" (או בעברית – מדינה פלסטינית). אבל כך זוכות המשפחות האומללות למלא שעות שידור, דפי עיתון וטורי אתרים. וכיוון שהמאבק עוד לא הביא לשחרור המיוחל – התסכול גורם להן להסלים את ההתבטאויות, להקצין אותן ולהביאן לידי אבסורד.
ויש מי שרוכב עליהן, בציניות מורעלת, ומוציא אלפים לרחובות בדרישה המופקרת: "בכל מחיר! עכשיו!". ויש "מומחים צבאיים" (ממש אותם היושבים נטולי בושה באולפנים, גם אחרי שכל תחזיותיהם התרסקו בפנינו ב־7 באוקטובר, ועכשיו הם ממשיכים לפרש ולחזות ולהציע ולאיים), שמסבירים לנו שאנחנו יכולים לקבל את כל תביעות חמאס "כי הכל הפיך". כולל הפסקת לחימה? ודאי, כי ברגע שנקבל את החטוף האחרון נוכל לשוב להילחם.
הבומרנג שימש בעבר כנשק לצורכי ציד. הוא בנוי כך שהוא מסתחרר במעופו לאחר שהוטל, וחוזר לנקודת המוצא שלו. בהשאלה משתמשים בו כדי לתאר פעולה הגורמת נזק למי שמבצע אותה. זה מה שאנו מעוללים לעצמנו במאבק למען החטופים. המרואיינים הזועקים "בכל מחיר" מעלים את רף המחיר של סנוואר. אלפי הצועדים ברחובות שצועקים "עכשיו! עכשיו!" מונעים כל עסקה בזמן הקרוב, כי רוצחי חמאס מבינים שהזמן פועל לטובתם והאויב הישראלי נשחק ומתפורר לעיניהם. וכשלמשוואה הנוראה הזאת מצטרפת ממשלה שגררה רגליים במשך חודשים, נמנעה מכניסה לרפיח אך לא נמנעה מאספקת מזון ודלק לאויב – הבומרנג משלים סיבובו ומכה בנו בעוצמה.
השבוע סוף־סוף החלה תקיפה ברפיח. הלוואי והפקודה "נוע, סוף!" תבוצע במלואה, עד הסוף באמת. אבל משום שאנו מכירים את מנהיגינו – אנו חוששים שמא יסתפקו בצעד סמלי, רק כדי ללחוץ עוד קצת על חמאס "שיתגמש" ויסכים לקבל את כניעתנו. הבומרנג הזה מכה במשפחות שבטוחות שהן עושות הכל למען יקיריהן. התקשורת, שנרתמת למאבק מתוך שלל סיבותיה הטובות והרעות, מאיצה את סחרור הבומרנג הזה ומעצימה את המהלומה שינחית על משגריו. ואם אי אפשר לשכנע משפחות שלא להיאבק בכל כוחן – התקשורת לפחות חייבת לרסן את עצמה, כי הבומרנג הזה קטלני.
התרעות פיקוד העורף