שר החינוך יואב קיש ישב אתמול באולפן "פגוש את העיתונות" והסביר שלאור המצב הקשה והלחימה הנמשכת, צריכים השרים בני גנץ וגדי איזנקוט "להישאר בממשלה ולהפסיק לעשות פוליטיקה". בעודו מדבר, התברר שראש הממשלה בנימין נתניהו מתכוון להגיש ביום רביעי הקרוב את טיוטת "חוק הגיוס", כלומר "חוק ההשתמטות", לקראת העברתו בכנסת.
חלל חמישי ביממה: סמ"ר אריאל צים נפל בקרבות בצפון הרצועה
צה"ל חוזר לג'בליה: כמה זמן צפויה להימשך הפעולה בצפון הרצועה?
זה קורה תוך כדי מלחמה, תוך כדי נפילתם של חיילי צה"ל, לאחר שקברנו יותר מ־620 חיילים בחצי השנה האחרונה. אז גנץ ואיזנקוט צריכים להפסיק לעשות פוליטיקה, כדי שנתניהו יוכל לעשות את הפוליטיקה הקטנה, המתועבת והמחפירה ביותר מאז ומעולם: לפטור מגזר ענק באוכלוסייה משירות צבאי, בעוד שאר המגזרים קוברים את מתיהם.
את כל זה עושה נתניהו רק כדי לשמור על בלוק ההישרדות שלו, קואליציה שחלק ממרכיביה לא ציוניים, או לא נושאים בנטל, או גם וגם. בנוסף לזה, הוא ממשיך לסרב לקיים דיון או היערכות או תוכנית כלשהי ל"יום שאחרי" בעזה, רק כדי לא להרגיז את שני הפירומנים הקיצוניים בממשלתו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
כשביד אחת הוא עומד לפטור יותר ממיליון אזרחים משירות וביד השנייה הוא מסכל כל סיכוי לצאת מהבוץ העזתי מתישהו ולהחליף שם את שלטון חמאס, ממשיך נתניהו להפציר בשותפיו "לא לעשות פוליטיקה". כי יש עכשיו מלחמה, ולכן אסור לדבר על בחירות ואסור להזכיר ועדת חקירה, ובטח שאין מה לחפש את האשם המרכזי בקונספציית הכלת חמאס. מצד אחד - שקט, יורים. בצד השני - שקט, פוטרים. מגיוס, כמובן.
אז צה"ל נכנס עכשיו בפעם השנייה לג'באליה, בפעם השלישית לזייתון, והוא ימשיך להיכנס ולצאת, ואנחנו נמשיך לשלם בדם, יזע והמון דמעות, כדי לא להגיע לשום מקום. כי אי אפשר להפיל את שלטון חמאס בלי להכין אלטרנטיבה לשלטון חמאס. זו לא יכולה להיות אלטרנטיבה מופרכת, אין שום סיכוי להכתיר שליטים חיצוניים על עם אחר, כבר ניסינו את זה ונכשלנו, ולא רק אנחנו.
האמריקאים נכשלו בכך באפגניסטן ובעיראק. היחידים שיוכלו לנהל את עזה אחרי המלחמה יהיו עזתים, בחיזוק משמעותי ומעטפת תומכת מבחוץ. אבל בן גביר וסמוטריץ' הוציאו צו מיוחד שאוסר להזכיר את הרשות הפלסטינית, וכולנו בני ערובה של הכסילות הזו.
צה"ל מסוגל להפעיל את מכסחת הדשא המפורסמת ביו"ש בעיקר בזכות העובדה שיש שם רשות פלסטינית שמנהלת את החיים והעניינים, ויש מולה תיאום ביטחוני מדוקדק. לא, אבו מאזן ואנשיו הם ממש לא הפרטנר האידיאלי, רחוק מזה. אבל האלטרנטיבה להם היא חמאס.
זו המציאות. ולכן צריך לבחור בדרך המסוכנת פחות, זו שניתנת לניהול, ניתנת לתפעול, ניתנת לסיכול. עובדה, אף אחד לא מבטל את ההסכמים שעליהם אנו חתומים מול הרשות הפלסטינית. לא הם, וגם לא אנחנו. אבל ללכת על הפורמט הזה גם בעזה, הס מלהזכיר. למרבה הצער, כמו תמיד, אנחנו נגיע למסקנה הזו כשיהיה מאוחר מדי. אנחנו ניגרר אליה בשערותינו.
מה יעשו גנץ ואיזנקוט? הם כבר מזמן על הקצה, ואם הממשלה אכן תגיש הצעת חוק (פרטית או ממשלתית) שלא תכלול גיוס משמעותי של חרדים, הם יפרשו. כל נותני העצות מהיציע דוחקים בהם לפרוש זה זמן מה. קשה לראות אותם יושבים שם ונותנים לנתניהו להמשיך לגרור את מדינת ישראל לאבדון. מצד שני, הסיכוי היחיד לעסקת חטופים מגולם בהישארותם בקואליציה. הסיכוי היחיד לגיוס חרדים, כנ"ל. ואם לא יהיה גיוס חרדים, הממשלה הזו צריכה ליפול. כי יש גבול לכל תעלול.
"אכזבה ותסכול", כך הגדיר בשבוע שעבר שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן את התחושה לאחר דברי הנשיא ביידן על האפשרות להפסקת משלוחי החימושים לישראל. תגובתו של ארדן נכונה. האכזבה והתסכול מובנים ומוצדקים. המהלך האמריקאי הוא יותר מדרמטי. יש לו השלכות עומק, רוחב וגובה. הוא מאותת על אפשרות לתחילת פירוקה של הברית האסטרטגית בינינו לבין וושינגטון, ברית שנחשבה תמיד כאבן הראשה של הביטחון הלאומי הישראלי.
הוא מקשה על ישראל לתכנן מהלכים צבאיים קדימה. הוא מאותת לישראל שגם לבעלת בריתה הגדולה יש קווים אדומים, וישראל מתחילה לחצות אותם. הוא מעודד את אויבותיה המושבעות של ישראל, איראן וחיזבאללה בראשן. הוא מודיע בקול רם וצלול שלישראל אין עוד חסינות בוושינגטון. היא נמדדת על פי מעשיה - וכך היא גם תבוא על שכרה, או עונשה.
מכאן ועד ההשתלחויות הארסיות, המופרעות והמביכות של חסידיו השוטים של נתניהו בארה"ב בכלל ובנשיא ביידן בפרט, הדרך ארוכה. עלובי הנפש הללו מתחרים זה בזה בגידופים עסיסיים נגד נשיא שעשה למען ישראל מה שאף נשיא, של אף מדינה, אף פעם, לא עשה.
הם טוענים שהוא "משתף פעולה עם אויבי ישראל", הם קובעים שארה"ב אינה ראויה להיקרא בעלת ברית של ישראל, הם מגדילים בשקל תשעים וצורחים שביידן פועל למען חמאס ושהוא בעצם נשיא פרו־חמאסי. זה אחרי שכבר הוגדר, על ידי כמה מהשופרות היותר נמוכים של נתניהו, כ"פרו־איראני".
ביידן לא פרו־חמאסי ולא פרו־איראני. הוא פרו־ישראלי, ואפילו ציוני. כך הוא בעצמו הגדיר את עצמו. הרקורד שלו בעשרות שנים בסנאט מושלם. תמיד בעדנו, גם כשקשה. הרקורד שלו כנשיא חסר תקדים. בניגוד לכמה מעמיתיי, שמגכיחים את עצמם בימים האחרונים וקובעים שביידן תומך בנו בדיבורים אבל מסייע לחמאס במעשים, המציאות שונה לגמרי.
ביידן שיגר לכאן שתי נושאות מטוסים כדי להציל אותנו ב־7 באוקטובר. הוא איים מפורשות על איראן וחיזבאללה ואמר, בקולו, שאם יתקפו את ישראל ארה"ב תילחם לצדה. הוא מטיל וטו למעננו בכל הזדמנות ומספק לנו מטרייה מדינית עוצמתית באשר נלך. הוא הביא ואישר, תוך תשלום מחיר פוליטי, סיוע מיוחד בהיקף של 14 מיליארד דולר לצורך מימון המלחמה.
הוא שיגר לכאן מאות מטוסי מטען ועשרות אוניות גדושות תחמושת, נשק ומה לא. הוא נשא בשבוע שעבר עוד נאום פרו־ישראלי מובהק. הוא המנהיג המשמעותי היחיד שאומר גם עכשיו, בקול גדול, שהוא לא שוכח את 7 באוקטובר ושאת חמאס צריך להשמיד.
אני מקווה שלכל המתלהמים, מטיפי המוסר והמצקצקים, שהופכים את ביידן לחבר במכונת הרעל של סנוואר, יש תחליף ראוי. אני מקווה שהם כבר סגרו חוזה אספקת פצצות טון (ג'יידאם) עם קוריאה הצפונית, מיירטי כיפת ברזל עם ונצואלה, פצצות מונחות בגדלים שונים עם גיניאה המשוונית, חלפים לכל צי המטוסים עם איי מרשל וכו' ומטוסי חמקן עם פוטין. הברית שלנו עם ארה"ב חשובה יותר מכל הנכסים הביטחוניים האחרים שלנו. אנחנו מחבלים בה והורסים אותה במו ידינו.
אז מה קורה כאן? איך אפשר ליישב את כל מה שתיארתי כאן בעניין ביידן, עם עיכוב משלוחי הנשק וההתנגדות לפעולה נרחבת ברפיח? לא קשה להסביר את זה. אפילו די פשוט: אנחנו לומדים עכשיו שלא רק ישראל, גם ארה"ב היא מדינה ריבונית. גם לה יש אינטרסים. אסטרטגיים. חיוניים. ולא תמיד הם מסתנכרנים עם האינטרס הישראלי.
בניגוד למה שחושב הישראלי המצוי, אמריקה לא הוקמה ונוסדה כדי לשרת את ישראל. ג'ו ביידן לא ממש רוצה להפסיד את הבחירות בגלל רפיח. הוא טועה? כנראה. הוא מזיק לנו? כנראה. אבל זה לא בגלל שהוא וחמאס מתאמים עמדות. מי שמימן את חמאס זה נתניהו, לא ביידן.
זה מפני שהנשיא האמריקאי התייצב לצד ישראל במלוא עוצמתו וסיפק לה כל מה שהיא צריכה ויותר, בתנאי שתלך לקראתו עם תוכנית אסטרטגית הגיונית ליום שאחרי. ישראל מצפצפת עליו. אז הוא מצפצף עליה בחזרה. אין לנו אמריקה אחרת. יכול להיות שהממשל האמריקאי יירד בקרוב מהעץ ויחדש את משלוח החימושים. זה לא יפתור את הבעיה הבסיסית בין וושינגטון לירושלים.
הבעיה הזו היא הסיפור האמיתי. העובדה שממשל ביידן מאס באופן סופי בבנימין נתניהו, בסגנונו, בדרך הניהול שלו ובקואליציה שלו. הם הביטו בעיניים כלות איך הוא מקים קואליציה משיחית, לאומנית וקיצונית, ואיך הוא ממנה לשני תפקידים בכירים ביותר את שני אלה שהם רואים כפירומנים הגדולים ביותר בסביבה. הם חורקים שיניים מאז הקמת הממשלה הזו, כולל בתקופת המהפכה המשטרית הזכורה לרע. חריקת השיניים בצד שלהם הופכת עכשיו לשבירת השיניים בצד שלנו. ככה זה כשחסקה מתנגשת בנושאת מטוסים.
אז נכון, ההחלטה לעכב משלוחי נשק היא רעה, מזיקה, כמעט חסרת תקדים. היא מדרון חלקלק שנזקו יכול להגיע לממדים קטסטרופליים. אבל אי אפשר להגיד שהכתובת הזו לא הייתה כתובה על הקיר מאז הקמת הממשלה הזו. את האסון האסטרטגי הזה הרווחנו ביושר.