ישנו גיל מסוים שבו אדם הופך מבן אנוש למכונת מטלות, מכניזם אנרגטי שפועל לפי יעדים קצרי טווח. הנקודה המדויקת מתרחשת כאשר שני דורות שונים, צעיר ובגיר, נמצאים באחריותו המלאה. ינוקא וגבורות. לכל אחד מאיתנו זה קורה, קרה, יקרה.
כמו עשרות רבות לפניו: יואב גלנט גילה מיהו באמת נתניהו | בן כספית
אסון בצפון הרצועה: חמישה חיילים נהרגו מירי בשוגג לעבר מבנה בו שהו
אני עכשיו בדיוק בפאזה הזו: סיוע בביצוע מטלות פשוטות לבני משפחה מלמעלה ומלמטה, משני קצות הגיל. העניין הפך לשגרה דורסנית. חלק ניכר מהזמן שלי נתפס על זה. רמת התלות הינה מטורפת. כמות של אחריות כבדת משקל נוחתת, ואין דבר שאפשר לעשות בנידון חוץ מלבצע. לא להתמהמה, כי אין פה ברירה ואין בחירה. כמו שנהוג לומר: "ש–גר".
האבולוציה והשנים, צמד חמד מרושע ביותר, מתבדחות יפה־יפה על חשבוני בסיבוב הנוכחי. בזמן שמול העיניים גדלות לי בנות חמודות, שמדי יום לומדות עוד משהו על העולם ומייתרות את נוכחותי, צעד אחר צעד, בצד השני של המשוואה יש מבוגר שהווייתו מניעה תהליך הפוך וחד־כיווני. בחלוף כל רגע נוסף הוא הופך לתלוי בי יותר, נזקק יותר. הצפייה בפריחה מול הקמילה קשה ומייסרת. אושר כביר מול אפלה. כל הקיום נדחס למועד קצוב, ואני במרכז.
במסגרת הקרקס הדרוויניסטי, פעולות שהיו פשוטות הפכו סבוכות. היגיינה, ארוחה ואפילו החלפת נעליים, כל אלו נחשבים לפרויקטים מסובכים כעת. הכל אטי, מסורבל ומורכב. כעת אנחנו בשלב מתקדם יותר, ואין דבר שאני מסייע בו שלא דורש זהירות כירורגית ומאמץ כביר.
ובעיקר עולה דאגה אינסופית שהכל יהיה בסדר ושחלילה המצב לא יחמיר. לא ליפול או להפיל, להימנע מללחוץ על עצם פריכה, לדאוג שהתרופות תהיינה מדויקות, להיות מוכן בכל רגע לטלפון מדאיג ולעשות הכל תוך יצירת מקסימום נוחות למי שנתמך.
הרגשות שלי פחות חשובים כעת. להדחיק, זה המוטו הרצוי. האפשרי. כי לצד כל הלוגיסטיקה יש גם אלמנט נפשי של שנינו. איך לשמור על הכבוד ועל גחלת שמחת החיים בבערה, שלא תכבה? זה אולי החלק הכי קשה בפאזל. איך מופיעים קורנים ואופטימיים במצב עגמומי שמכלה את הנפש? איך קוברים את הצער והתדהמה האישיים מול מי שבאמת עובר את הייסורים? איך מחליקים דבר שמתרחש ופשוט לא מאמינים שהוא המציאות?
במרוץ החיים רואים לא פעם אחרים שנקלעו לקלחת הזאת. אצלם זה נראה כמהלך טבעי שהם מקבלים אותו בשלווה וביעילות. כשזה מגיע לפתחך, התחושה היא שאתה בסרט. סרט מוזר ובלתי צפוי. פתאום לצד ההמולה היומית והשואבת שכוללת שגרת בוקר של להלביש את הילדות, להכין אותן לגן, לקחת אותן לגן, ללכת לעבודה, לטפל בחוגים ולסדר את הצרות הרגילות של החיים, ממשכנתה ועד קניות - צריך פתאום לפנות מקום לעוד מישהו.
אולי הניסוח ההפוך מדויק יותר, החיים שלך מצטמצמים. הריטואל דורש פעולות ודברים דומים לאלה שעושים לקטנטנות, ההבדל הוא שכאן צועדים בדרך שסופה ידוע מראש. התקווה והמשאלה היחידות הן שיהיה נעים. בלי כאבים, צער וסבל.
מי שיודע לקרוא בין השורות מבין שזה לא המצב, שמצב קשה יותר עוד נכון לנו בסיפור הזה. בינתיים אנחנו מנסים לייפות, לצפות בעטיפה מתוקה ולחייך כמה שיותר, כדי לא להיגרר לצדדים המדכדכים של הנסיבות. לפעמים מצליחים יותר ולעתים פחות. למדתי שריחוק רגשי עוזר. גם הטור הזה לא כן לגמרי, ועדיין, זה מה שאפשר מבחינתי לתת כרגע לקוראים וגם לעצמי.
נכון, יש דברים קשים הרבה יותר בימים המחורבנים האלה. חיילים נופלים, רשימת הנרצחים ארוכה וכמובן ישנם החטופים. טרגדיות מחרידות שממלאות את הלב והראש בכל יום, אבל בסופו של דבר ההוויה מורכבת מהדברים של המשפחה. וכמה נעימה התלות שקיימת בחיי הבוקר, לעומת זו הקשה לעיכול שנוחתת עליי בערב. אותה פעולה, שני דורות שונים. זה המצב, וזה הגיל. מי שעובר או עבר את זה מבין בדיוק על מה אני מהגג עכשיו, ומי שלא, לצערי יבין.