לפני 13 שנים הגעתי לבית משוגעים אחרי שלקחתי כמות סיטונאית של ריטלין, 90 כדורים ביממה וחצי של ערנות. אני זוכר שהרופא במיון העיר לי בהלצה: ״נוברטיס (חברת התרופות שמייצרת את הריטלין - ל"ד) כבר שלחו לך מכתב תודה? אני בטוח שהדוח הרבעוני הבא שלהם יהיה היסטרי בזכותך״. האמת היא שהיום זה מצחיק אותי להיזכר בזה. אבל אז, באותו הזמן, שום דבר לא הצחיק אותי. בתקופה ההיא לא הייתי טיפוס שמתלוצץ עם רופאיו. גם עם אחרים לא ממש התלוצצתי.
אני גיבן וכפוף בעולם של זקופי קומה | ליאור דיין
ליאור דיין: "להוציא להורג אסירים ביטחוניים של חמאס"
בחדר לידי במחלקה היה טיפוס בשם גבריאל, שהיה הולך במסדרון הלוך ושוב וצועק שוב ושוב: ״אין חדש, אין חדש, אין חדש״. הוא היה גם טיפוס של בוקר והצעקות האלו החלו משש וחצי, כך שהיית זוכה להשכמה קבועה בחסות הצעקות של גבריאל. בלילה הוא אומנם היה מקבל קוקטייל כדורים מאוד חזק של פרפנאן בשילוב עם נומבון - שהיה משתק אותו, אך רק עד אזור שש בבוקר, אז היה קם ומתחיל להסתובב הלוך ושוב במסדרון ולצעוק ש״אין חדש, אין חדש״.
אף שהרבה מטופלים במחלקה לא חיבבו אותו, אני דווקא חיבבתי אותו. היה בו משהו מסחרר ואמיתי. רק שהוא מעולם לא הצליח להסביר מה זאת אומרת ש״אין חדש״. כל פעם שהייתי שואל אותו מה זאת אומרת, הוא היה עונה לי ״אין חדש זה אומר שאין חדש״. בסוף הבנתי שצריך לדובב אותו, אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו אם הוא מתכוון לזה שהכל כל הזמן אותו הדבר בחיים וכמו שקהלת אמר ״הכל הבל הבלים ואין חדש תחת השמש״, כלומר שהחיים שלנו הם פשוט חסרי משמעות וסתמיים, יום רודף יום וכלום בעצם לא קורה? ״בדיוק״, הוא אמר בהתלהבות, ״הבנת אותי, אתה היחיד שהצליח להבין אותי״.
מיד אחר כך הוא נתן לי חיבוק כזה חזק שזה כמעט הפך לפיגוע אורתופדי. אני נזכר בו תמיד כשהחיים הופכים למה שהם - רצף בלתי נגמר של פרוצדורות ועניינים מיקרו־זעירים שמנהלים את חייך. כשאתה מבין שנידונת לחיות את חייך הקטנים בין התלוש של הארנונה לבין הביקור של טכנאי מכונת הכביסה ומדי פעם, בתוך כל הסידורים הקטנים, יהיו רגעים קטנים שבהם תרגיש שאתה חי באמת, שאתה משהו מעבר ליצור שכל תפקידו בעולם הוא להסיע את הילדים למסגרות ולשלם מע״מ ומס הכנסה כל חודשיים.
אבל אלו רגעים קטנים ומעטים. רוב הזמן הצעקות של גבריאל עדיין מהדהדות באוזניי. אבל אני לא מתייאש, אני גם לא מתעצבן, אני ממשיך להתקיים כפי שאני, באופן הכי מוצלח והגיוני שניתן. בסך הכל אני בחור די חביב ונחמד לבריות. אני באמת בחור חביב. אני יודע את זה. אפילו יותר מדי, יש שיגידו.
האמת היא שאם תשאלו את מיטב הפסיכולוגים סביר שהם יאמרו לכם שהנחמדות הזאת היא עניין הישרדותי, משהו שרכשתי וסיגלתי לעצמי בשל נסיבות חיי שהביאו אותי למשפחה מאמצת כבר בגיל מוקדם. הם יאמרו שמהרגע שבו עברתי למשפחה מאמצת נידונתי לחוש ״זמני״ ולא בטוח בכל מקום שבו אהיה - בכל בית שבו אהיה ובכל מערכת יחסים שבה אהיה. והנחמדות הזאת היא הדרך שלי לשרוד.
רוב הזמן אני מקפיד לשמור על הנחמדות הזאת, אבל מדי פעם גם אני מאבד את זה. פעם אחת זה אפילו נגמר במטף כיבוי אש ומשטרה. זה היה לפני המון שנים, כשבוקר אחד איזה רכילאי נודניק במיוחד התחיל להטריד אותי שוב ושוב עם שאלות על כל מיני סלבס בינלאומיים שהיו אמורים להגיע לחתונה של אחותי. כאילו שזה הדבר הכי חשוב בעולם.
זה היה ביום שישי בצהריים, והוא עצבן אותי כל כך, שיצאתי מהדירה שלי בשדרות נורדאו וצעדתי בזעם אל עבר המערכת של האתר שבו הרכילאי עבד. תכננתי להיכנס למערכת, לשלוף משם את הרכילאי הנבלה ולדפוק לו סטירה, או לפחות לשבור לו את המחשב האישי עם חפץ כבד. בסוף הנבלות שהיו שם במערכת לא נתנו לי להיכנס, אז לאחר שחבטתי כמה פעמים בדלת הזכוכית עם מטף כיבוי האש והיא לא התנפצה, שלפתי את הנצרה של המטף וריססתי את הקומה באבקה לכיבוי אש שהתפשטה במקום וגרמה לאנשים להיחנק ולברוח מהקומה בעודם נחנקים ונופלים על הרצפה.
אחד העובדים חייג למשטרה, ואני זרקתי את המטף וברחתי מהמקום כל עוד רוחי בי. בגלל העובדה שעבדתי באותו אתר בעבר, ידעתי לרדת במדרגות החירום האחוריות, וכך לא נתפסתי על ידי המשטרה, שהגיעה למקום בתוך דקות. אנשי המערכת גם זכרו לי חסד נעורים מהתקופה שעבדתי שם ולא הגישו נגדי תלונה. אגב, זו הייתה הפעם האחרונה בחיי שיצא לי לרוץ.