החוק נגד אלג'זירה לא יסייע למאבק בערוץ - וייתכן שאף יחזק אותו | ג'קי חוגי

באיחור מסוים החלטתי להקדיש את העמוד הזה לחקיקה נגד ערוץ אל־ג'זירה שאפשרה את השבתת פעילותו בישראל. אומנם הממשלה היא שקידמה את החוק, אבל הכנסת אישרה אותו, והתקשורת, רובה ככולה, הגיבה באדישות ובאמירת הן כמו במשחק הילדים המפורסם "הרצל אמר". אלא שהסיפור הזה הוא הרבה יותר ממשחק ילדים.

ארה"ב פנתה למדינות ערביות כדי שיפעלו ברצועה - זה מה שהן ביקשו בתמורה | דיווח
טובעים בבוץ? כך נראית פעילות צה"ל ברצועה בימים אלו

אל־ג'זירה היא אכן תחנת שידור מאתגרת עבור מדינת ישראל. אבל זו איננה הדרך להתמודד איתה. לא משום שזה לא יפה לסגור כלי תקשורת. ברור שלא יפה לסגור כלי תקשורת. וגם מסוכן, כי היום סגרו תחנת שידור זרה, ומחר יסגרו כלי תקשורת ישראלי. אלא משום שהסיפור הזה הוא בעצם כישלון קטן, בבואה תמציתית של המחדל כולו. בשורה התחתונה, אל־ג'זירה לא באמת נפגעה מהצעד. סיכוי רב שאף התחזקה בגללו.

אל־ג'זירה אכן פרסמה בהתמדה שקרים אנטי־ישראליים (למשל, את הכחשת מעשי האונס ב־7 באוקטובר), או מיהרה לאמץ אוטומטית את גרסאות חמאס בכל אירוע שנוי במחלוקת. היא גם משדרת את סרטוני התקיפה של חמאס נגד צה"ל, ומאמצת את הודעותיהם היומיומיות ללא בדיקה. אבל אל־ג'זירה היא ספינה גדולה, והתכנים היוצאים ממנה רבים ומגוונים ואינם אנטי־ישראליים בלבד. אף שאינה עושה הנחות לישראל, היא איננה מוטה יותר מכפי שהערוצים בישראל מוטים נגד הפלסטינים. נכון שנימת שידוריה מתאפיינת באדישות לטראומה הישראלית מאותה שבת שחורה, הריהי ערוץ ערבי; אבל גם התקשורת בישראל אדישה למצוקתם של הפלסטינים ולצורכיהם, וכאשר נגעה בהם, היא עשתה זאת במשורה. כך היה לפני 7 באוקטובר, וכך גם אחריו.

מבצע תודעה

למרבה ההפתעה, אל־ג'זירה שירתה את מערכת הביטחון בישראל לאורך שנים באופן שאף כלי תקשורת ערבי או זר שירת מעודו. מי שצופה בשידוריה יכול היה להבחין היטב כיצד צה"ל מופיע בה בתדירות גבוהה יחסית. אם בראיונות של קצינים לובשי מדים, ואם בדיווחים מתרגילים חטיבתיים, ספינות חיל הים או יחידות שטח. הדיווחים הללו נעשו בשיתוף צה"ל, ואוזן חדה של צופים יכולה הייתה להבחין כי בתוכם שתלו הנציגים הישראלים מסרים חשובים לאויב.

לשיא הגיעו העניינים במהלך המלחמה. אל־ג'זירה שידרה את מסיבת העיתונאים היומית של דובר צה"ל דניאל הגרי (ואחר כך של קבינט המלחמה – נתניהו, גלנט וגנץ). כולם בשידור חי, מדי ערב, ולרוב באורך מלא. צה"ל ידע על כך, והשתמש בכלי הזה כדי לשגר מסרים לחמאס ולחיזבאללה במהלך הלחימה. מדובר היה, בעצם, במבצע תודעה משוכלל אגב לחימה, ובפריבילגיה שאולי לא תחזור: בשיא הקרבות עמד לרשות הנהגת צה"ל כלי להרעיף מסרים על האויב בשפתו, בשידור ישיר וללא צנזורה. ראשי אל־ג'זירה ידעו כי צה"ל מנצל את האמצעי הזה לצרכיו באמצעותם, אולם לא הפסיקו לשדר את הופעותיו של דניאל הגרי בתרגום סימולטני.

החוק החדש מצר את צעדיהם בישראל. משרדיהם בירושלים נסגרו, ואסור לכתביהם לשדר מכאן. אבל החוק אינו פוגע בשידורי התחנה מאולפניה המרכזיים בדוחא, או בדיווחים מרצועת עזה ומכל מדינה ערבית אחרת. אלה יימשכו כפי שהיו, וכך, עשרות מיליוני צופיהם דוברי הערבית יקבלו אותה מנה של שידור כמעט בלי להרגיש בשינוי. הם לא יצפו בדיווחי כתבי הערוץ בישראל, שממילא היו מתונים וענייניים, מן הקולגות שלהם ברצועה. מדובר בעיתונאים ערבים ישראלים, שהסתמכו רוב הזמן על תכנים מכאן: הודעות ממשלת ישראל, הודעות דובר צה"ל, ומידע שנאסף מפי התקשורת הישראלית.

פעולה נוספת שנעשתה בחסות החוק הטרי היא הפסקת שידורי אל־ג'זירה בשירותי החברות יס והוט. מהשירות הזה נהנים בעיקר בני המיעוטים בישראל. כאן פגע החוק גם בצופים ולא רק בתחנה, מה שמעלה את השאלה, האם גם ערביי ישראל הם אויב, שיש למנוע מהם שידור שבו הם רוצים? ומה זה אומר על הדמוקרטיה הישראלית, אם הכנסת מנווטת עבור אזרחיה את תוכני השידור כפי רצונה, ומצמצמת עבורם את הבחירה.

ישראל טוענת כי יש לה בעיה עם השקרים של אל־ג'זירה. היא צודקת. אבל זו רק מחצית מהאמת. לישראל יש בעיה גם עם האמת בשידורי התחנה. עם תמונות הילדים ההרוגים (יש אלפים כאלה במלחמה הזאת), העוני באוהלי המפונים, השכונות השלמות שנהרסו. אלו אינם פרסומי שקר, אלא החיים עצמם. לישראל קשה להתמודד עם המחזות הללו, ולכן היא ניסתה להרוג את השליח. אבל העולם כולו רואה את התמונות, ועל כן הוא סר וזעף כלפי צה"ל והממשלה ומאשים אותם במעשים נוראיים. ואנחנו, שהתמונות הללו נעלמו ממסכי הערוצים בישראל, מופתעים כל פעם מחדש מדוע העולם לא איתנו.

מי שהחליט לסגור את משרדי אל־ג'זירה בישראל עשה לעצמו עבודה קלה. חיפש כותרות בלי לעבוד קשה. בעולם התקשורת יש אמצעים להיאבק בתחנת שידור שמשדרת תכנים בלתי מחמיאים. אמיתיים או כוזבים. צריך לצאת למערכה. להקים מנגנון שיעקוב אחר הפרסומים הללו, ינסח להם תשובה הולמת, וישיב להם או יפריך אותם בזה אחר זה. אפשר גם לאגף אותה מימין באמצעות גיוס תחנות טלוויזיה אוהדות. אבל זו עבודה קשה, יומיומית, של מקצוענים. היא אומנם נכונה ונדרשת, אבל אינה מניבה כותרות מיד. יוזמי החוק, אם כן, לא צמצמו את הנזק של אל־ג'זירה, אלא בדיוק להפך. הם הנציחו את הפקרת הזירה.

בירושלים יודעים כי אל־ג'זירה לא נפגעה משמעותית מהחקיקה. אבל הם התפרנסו מתחושת התגמול, והכותרות היפות, ומההרגשה כי הכנסנו להם. אז צר לי לאכזב. לא הכנסנו להם דבר. להפך. הנהלת אל־ג'זירה רגילה בסגירות של אולפניה. ישראל הצטרפה בכך לרשימה לא מכובדת של משטרים המגבילים עיתונאים, מדכאים או רודפים אותם. מרוקו, תוניסיה, מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין ומדינות נוספות התנכלו לאל־ג'זירה לאורך השנים וסגרו את משרדיה. הרדיפה של הממשלות הפכה בידי מנהליה ליתרון והעניקה לתחנה נקודות רבות ברחוב הערבי. עתה מצטרפת ירושלים לעמותת נפגעי ערוץ אל־ג'זירה, אבל את המקרה הישראלי עשויה התחנה למנף אף יותר. הקהל שלה רואה בסגירת משרדיה כאן מחמאה גדולה שבעתיים.

הקמפוסים בארה"ב בוערים מגילויי אנטישמיות ואנטי־ישראליות אחרי שנים של הזנחה הסברתית. העולם שכח מהר את זוועות 7 באוקטובר ואת העובדה כי ישראלים רבים עדיין מוחזקים בכוח בידי חמאס. נגד כל זה יש הרבה מה לעשות בתחום התקשורתי, אבל יותר חשוב לסגור את אל־ג'זירה ולהחמיא לעצמנו על ההישג. באמת שאפו.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]