ביידן הוציא שלשום את הרגע הזה לאור והעמיד אותו מתחת לזרקור. הוא למד את לקחי קודמיו, שניסו לנהל מו"מים עם נתניהו והותשו למוות. הוא גרר את נתניהו בשערותיו אל מחוץ לארון, שבו הוא רגיל להסתתר, חשף את ההצעה הישראלית (שנתניהו חתום עליה), הבהיר את המצב וחידד את הדילמה חידוד מזוקק ומדויק.
אז ביידן בא וחתך את כל הבוכלטריה הזו, כמו במקרה הקשר הגורדי. הוא בעט את נתניהו אל מחוץ לארון העמימות והציג את ההצעה שלו עצמו. של נתניהו. ושאל את השאלה הפשוטה: האם ביבי תומך בהצעת נתניהו? כן, או לא. בלי בלבולי מוח וקשקושי סרק. נאום ביידן בא לנתניהו (וגם לחמאס, וגם לגנץ) בהפתעה.
נתניהו משתעשע בתקווה שזה לא עכשיו, אלא אחר כך. כשטראמפ ייכנס לבית הלבן, בינואר. מה יקרה, לשיטת נתניהו, עד ינואר? את זה גם נתניהו לא יודע. מה שבטוח יקרה, זה שעשרות, אם לא מאות, חיילים ישראלים נוספים ייהרגו וייפצעו, ואנחנו נהיה, עדיין, כפסע מ"הניצחון המוחלט". נתניהו לא טיפש. הוא מבין את זה. העניין הוא שלא הניצחון המוחלט של ישראל מעניין אותו, כמו הניצחון המוחלט שלו על מבקשי נפשו הפוליטית. וזה כבר סיפור אחר לגמרי.
אין בעזה ניצחון מוחלט בטווח הנראה לעין. אין זבנג וגמרנו. זה לא גמר גביע, שבו שער הניצחון יובקע בתוך 120 דקות, או בפנדלים. עזה היא לא ריצת 100 מטר, עזה היא מרתון, עם משוכות. אם ביו"ש זה מתנהל כבר 22 שנה, בעזה זה אמור להתנהל לא הרבה פחות. זה מתחיל במכה צבאית עצימה ובלתי נשכחת, וזה אמור להימשך בעבודה סיזיפית, ממושכת, של ייבוש ביצת טרור ומכסחת דשא.
ביידן הציג שלשום לנתניהו את מחצית הכוס המלאה, בדרך שממנה ניתן היה להבין שזה יותר ממחצית. שזה רוב הכוס. הוא אמר, במילים שלי, שהגיע הזמן להפסיק את פנטזיית הניצחון המוחלט ולהיות ריאלי. לקחת את הטובה מכל האופציות. לזהות את ההזדמנות ההיסטורית, הבלתי חוזרת, ולא להחמיץ אותה. ביידן מבטיח לנתניהו קופה עמוסת כל טוב כאן ועכשיו. נתניהו הבטיח כל החודשים האחרונים לבייס שלו פנטזיה. "קח את הכסף וברח", מציע ביידן לנתניהו, כי בעוד כמה רגעים אני בורח.
הדילמה של נתניהו היא הקשה בתולדותיו. בניגוד לכל הפעמים הקודמות, הפעם אין לו אפשרות למסמס אותה, לדחות אותה, להעביר את הזמן או להתיש את הצד השני. מי שמותש זה הצד שלנו, ובקרוב לא יהיה צד שני. הוא צריך להחליט. הוא לא רגיל להחליט.
בדרך כלל, נתניהו מחליט על פי האחרון שהצליח להפחיד אותו. האיש הוא סך כל פחדיו. אם נעמיד אותם זה מול זה, הרי שבצד מפחיד אחד עומדים ביידן, משפחות החטופים, הדשדוש הביטחוני והתרסקות הכלכלה והאמון הציבורי. בצד השני עומדים בן גביר וסמוטריץ', נתניהו הצעיר והבייס הלאומני־משיחי. נדמה לי שבראייה אובייקטיבית, המחנה של ביידן מפחיד יותר.
הנשיא האמריקאי הבהיר שאם ישראל בוחרת בסרבנות, מבחינתו תם הטקס ונגמר הסרט. מעכשיו והלאה, ישראל ממשיכה בכוחות עצמה. אמריקה תתמוך, אבל פחות. הווטו לא יוטל אוטומטית. גם משלוחי התחמושת יגיעו פחות. נתניהו מקווה שכל זה יתהפך כשטראמפ יחזור. מי שמקשיב לטראמפ בזמן האחרון לא בטוח. ואם טראמפ לא יחזור?
התרעות פיקוד העורף