אתמול התברר שארבעה חטופים נוספים נהרגו בשבי. המספר ירד ל־119. יורם מצגר, חיים פרי, עמירם קופר, נדב פופלוול. בקצב הזה, בסופו של דבר נשלם את המחיר היקר מאוד, שאותו כבר הסכמנו לשלם, ונקבל חטופ/ה חי אחד. ע״ע גלעד שליט. זו תמיד הייתה שיטת נתניהו: לעמוד על המקח, להסתכסך עם המוכרים, לקבל סחורה מקולקלת, לשלם את המחיר הכי יקר ולהיות מגורש מהעיר.
נתניהו משוכנע שהוא יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן. הוא מתבסס על הסטטיסטיקה: הוא עושה את זה כבר זמן רב. אבל נדמה לי שקו האשראי שלו נגמר. הכדורים שהוא ג׳ינגל לאורך זמן כה רב נופלים לו על הראש. הוא צריך לקבל החלטה אמיתית. לא מעין החלטה, לא כאילו החלטה, לא החלטה על תנאי ולא החלטה זמנית. החלטה.
הפעם, הוא ניסה לעשות מה שעשה פעמים רבות בעבר: להגיד כן, אבל. או לא, אבל. או דבר והיפוכו. או להסכים להרבה דברים בחשאי ולהתכחש לזה אחר כך. זוכרים את ההסכם שעליו חתם בוואי פלנטיישן? עוד בטרם יצא מהמטוס שהחזירו ארצה, התחיל להתחרט עד שטרפד אותו לגמרי. כך בכל שאר התחומים והנושאים. הוא אלוף העולם בלמשוך זמן, לבלבל את האויב, לבלבל גם את האוהב, להתבלבל, להתברבר ובסוף להמאיס את עצמו על כל הצדדים ולחמוק מתשלום החשבון כשהוא מגיע.
אז מהחשבון שהוגש לו עכשיו, אי אפשר לחמוק. בגדול, התוכנית של נתניהו הייתה להעביר לביידן את התוכנית שביידן חשף ולקוות שחמאס יגידו לא עוד לפני שהעסק יזוז קדימה. הבעיה: חמאס לא אמרו לא. במקרה כזה, תכנן נתניהו למכור לסמוטגבירים שאין סיכוי לעבור משלב 1 לשלב 2 של התוכנית, יש שם סעיף מיוחד שמאפשר לנו לעצור הכל, כלומר המלחמה לא תיפסק.
הסמוטגבירים לא קונים את זה. אז נתניהו הולך לנתיב ההימלטות מספר 3: הוא מדליף את עצמו לדעת מתוך ישיבות (ועחו״ב) ושאר פגישות, כשהוא מדגיש חזור והדגש שלא תהיה הפסקת לחימה ולא יהיה מעבר לשלב 2 ולא, ולא ולא. המטרה: שחמאס יגיד לא.
נדמה לי שגם ג׳ו ביידן לא יאכל את זה הפעם, כפי שקרה לכל קודמיו. ביידן ארז את תוכנית נתניהו ומכר אותה לשני הצדדים בדרך שבה שניהם יוכלו לראות רק את מחצית הכוס המלאה. הוא ניצל את העמימות כדי שהתוכנית תחליק בגרונם של נתניהו וסנוואר. באמצע התהליך הזה, גילה נתניהו שהבעיה היא לא עם מה שמחליק לו בגרון, אלא עם אלה שלופתים לו עכשיו את הגרון.
התרעות פיקוד העורף