לפני יותר מעשור רכשתי את גרסת הבלו־ריי המטופחת שחגגה 70 שנה ל"אזרח קיין"; הכרזתי על סופשבוע וולס והקפתי את הכורסה בתופינים. מהצילום הראשון של עזובת "זאנאדו" המיתולוגית, ידעתי שאין כוח בעולם שיביא אותי אל סוף הסרט. לא משום שידעתי מהי "רוזבאד"; הרי כל ההיגיון בצפיות החוזרות מבוסס על העובדה שאנחנו יודעים מה קורה ואיך נגמר; לא זוויות הצילום הנמוכות ועומק הפוקוס והקסם שהוא וולס מזקין מול המצלמה עד מותו. "האזרח קיין" המיתולוגי אינו בנוי בעיניי לצפייה נוספת. חסר לו הכרומוזום המיוחד הזה שהופך את מייקל ביי של "ארמגדון" לאטרקטיבי יותר לצפייה אד אינפיניטום מ"קיין".
"קיין" גורר רגליו, מסגיר את תפריו, כורע תחת נטל הפומפוזיות של וולס הצעיר, אבל בעיקר הוא נטול מתגים, גימיקים, ידיות, קריצות קטנות וכיפים גדולים. לא חבוי בו הרגע הזה שאנו חוששים להיתקל בו שוב. לא מוות חסר רחמים, לא הדו־קרב ב"או.קיי קוראל" או החברים של אלכס מנקים את המטבח. בכל שקשור לצפייה חוזרת, טוני סקוט מוצלח בהרבה מאורסון וולס. אני מעדיף את "משחק ריגול", "נקמה" ו"גבר בלהבות".
באותה מידה אני מעדיף את "היום הארוך ביותר", הפלישה לנורמנדי בגרסת כל המשפחה, על פני "מצילים את טוראי ראיין" קטוע הידיים והרגליים. לצפייה חוזרת יש פרוטוקול וריח מסוים שלסרטים טובים יותר אין. "הפריצה לאלקטרז" אינו סרט גדול במובן המובהק, אבל יש בו שון קונרי לועס את המסך בסוף דרכו, ניקולס קייג' הנוירוטי, אד הריס ואחרים. זה לא סרט; זה מתקן בלונה פארק ששבים ועולים עליו.
אין לי הסבר אינטליגנטי משכנע לעובדה ש"פארק היורה" מזמין צפיות נוספות. אולי התחושה המטופשת שאני צופה בסרט שאין לו שחר, או הידיעה מראש שתכף יקרעו דינוזאורים איש מסכן לשניים, שזה הזמן שאני קם והולך למקרר. כל פעם שאני נופל על "פארק היורה" בטלוויזיה, אני צופה בו מהמקום שבו נכנסתי. זו אינה צפייה דרוכה וסקרנית. זה יותר כמו להתענג על ג'אנק פוד.
יש סרטים שקיומם ונגישותם הופכים אותי לבן ערובה שלהם. ישישים כמוני שגדלו במציאות שבה שילמנו על כל סרט שראינו ולקחנו שני אוטובוסים להגיע אליו, אינם יכולים לוותר על החוויה החינמית של ריבוי הערוצים וההיצע. אם משדרים את "וואייט ארפ" עם קווין קוסטנר או משהו ברוטלי עם סטאלון, אני האיש שנולד לזה. ב"הסנדקים" וב"אפוקליפסה עכשיו" אני שמח לצפות שוב ושוב, אבל לא ב"השיחה" וב"מועדון הכותנה".
התרעות פיקוד העורף