אחת הסיבות המרכזיות להפתעה הזאת, ולפער הבלתי נתפס בין המציאות כפי שאנחנו רואים אותה לבין איך שהיא נתפסת בעולם, היא מה שהם רואים, ואנחנו לא. רוצה לומר: תמונות ההרס והאובדן הזורמות ללא הרף מעזה לכל טלוויזיה כמעט ברחבי תבל, אבל לא למסכים שלנו. בזמן שאנחנו צפינו בלופ, מלאים בדמעות התרגשות, בתמונות של החטופים השבים הביתה, ברחבי העולם שודרו גם המראות של רחובות נוסייראת ההרוסים ושל אזרחים עזתים שנפגעו במהלך הפעולה הישראלית. במילים אחרות: התמונה המלאה, מבחינה עיתונאית טהורה. תמונה שהיא מורכבת בהרבה מזו שאנחנו רואים כאן.
הדיון שאני מבקש לפתח הוא לא על צדקת דרכנו. בהחלט יכול להיות שהצורך בחילוץ החטופים הצדיק גם את המחיר. מה עוד שאפשר להתווכח בשאלה עד כמה יש בעזה בכלל חלוקה בין חמאס ובין אזרחים תמימים ולא מעורבים. אבל אם אנחנו אכן מאמינים באותה צדקת דרך, מדוע כלי התקשורת המרכזיים שלנו נמנעים כמעט לחלוטין מלהציג את הפגיעה בצד השני? מה יש להסתיר?
תחשבו על זה. מאז 7 באוקטובר, ובייחוד מאז שצה"ל נכנס לרצועת עזה, התמונות שאנחנו נחשפים אליהן משם הן כמעט רק מנקודת המבט של החיילים. והכתבים המתלווים אליהם. ברור לחלוטין שלא צריכה ולא יכולה להיות סימטריה בסיקור של מלחמה שאנחנו צד בה. ועדיין, יש התעלמות כמעט מוחלטת בתקשורת הישראלית מהתמונות של ההרס האדיר שנגרם ברצועה, וממראות של הרג ופציעה של פלסטינים.
ואני חושב שההתעלמות הזאת צריכה להדאיג את כולנו. כלי תקשורת במדינה דמוקרטית לא יכולים להפעיל צנזורה כל כך גורפת. ולא יכולים להיות מגויסים באופן כל כך מוחלט. יכול להיות שההרס וההרג בקרב הפלסטינים מוצדק, או לפחות בלתי נמנע. זה דיון עקרוני והכרחי, שהתקשורת חייבת לנהל בעצמה, וחייבת לסייע לכולנו לנהל אותו. תנו לנו לשפוט בעצמנו, כצופים וכאזרחים. תראו לנו תמונה מלאה, תרתי משמע. אין לי שום ציפייה בנידון מגופים כמו ערוץ 14, שהוא מגויס מעצם היותו. אבל ערוצים אחרים, שמתיימרים להניף את נס הדמוקרטיה והסובלנות, כמו לכל אורך המאבק על הרפורמה המשפטית, לא יכולים פשוט לעלות על מדים ולנטוש את עקרונות הסיקור הבסיסיים, גם בזמן מלחמה.
והבעיה פה היא לא רק ערכית. כשהישראלי הממוצע לא נחשף בכלל למראות הקשים מעזה, הוא לא מסוגל להבין מדוע מותחים עלינו ביקורת בעולם. ואז הוא נשבה בתפיסה הכל כך אהובה כאן, של כולם נגדנו וכולם אנטישמיים, במקום להבין שמדובר בבעיה הסברתית אמיתית ומורכבת. הרי דמיינו את האירופי הסביר, שאין לו דעה מוצקה לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. קרוב לוודאי שהוא נחרד מהמראות של 7 באוקטובר. אבל מאז חלפו יותר משמונה חודשים שבהם הוא נחשף, על בסיס יומי, לתמונות של ילדים פלסטינים מתים, ערים הרוסות והמוני פליטים חסרי אונים. האם לא טבעי, עד כמה שזה מתסכל, שתהיה לו ביקורת קשה גם כלפי ישראל?
בזמן האחרון יצא לי לדבר עם כמה וכמה ישראלים שחזרו מחו"ל, והיו מזועזעים מהסיקור של המלחמה כפי שנחשפו לו בטלוויזיה המקומית. הם לא היו מזועזעים מהמראות, אלא מהמקום הנרחב שניתן שם למראות האלה. להלן, “אנטישמים". כל עוד נמשיך להסתיר מפני עצמנו את המציאות, נמשיך להיות מופתעים מכך שלא כולם רואים אותה כמונו.
התרעות פיקוד העורף