המאמר הזה נכתב אפוא כשירות לאנשים מהמרכז ומהשמאל שבנט עומד להונות אותם, ושלקו באמנזיה לגבי האיש ועמדותיו. ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא האחראי המרכזי והעיקרי למחדל 7 באוקטובר, אבל לבנט יש מניות יסוד במחדל הזה. הרי בנט אימץ מביבי באופן מלא את קונספציית "הכלת חמאס", את מדיניות הבידול בין הרצועה ליו"ש ואת אסטרטגיית ה"סבבים". "בנט ינצח את החמאס" אומנם הייתה סיסמת הבחירות שלו, אבל בפועל הוא שימר את שלטון חמאס לא פחות מנתניהו.
כרה"מ, בנט שוב אפשר כניסת פועלים מהרצועה (ושוב בניגוד לעמדת השב"כ), ואף התגאה בכך. הוא המיר את מזוודות הכסף מקטאר בדלק במימון קטאר, שכפי הנראה אף הניב יותר רווח לחמאס. וחשוב מכל, בנט אימץ בהתלהבות את תפיסת "חמאס מורתע". את סיום כהונתו כרה"מ, בשעה שחמאס כבר היה מצוי בהכנות מתקדמות למתקפה נגד ישראל, סיכם בנט באופן הבא: "לאחר שנה אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח, חמאס מורתע, שיא של קליטת משפחות בשדרות ובאזור. שינינו את המציאות מקצה לקצה. מבעירה וטרור – לצמיחה ושקט". יותר ביבי מביבי.
אז לאור כל זאת, איך קרה שרבים בשמאל ובמרכז סבורים שבנט שונה מביבי, קל וחומר מסמוטריץ'? ובכן, מאז פרוץ המלחמה משקיע בנט רבות בהסברה ישראלית בחו"ל (ועל כך מגיעים לו שבחים), ולצד זאת הוא מחזר באינטנסיביות אחר אהדת הציבור בדרכו חזרה למערכת הפוליטית. זה כשלעצמו בסדר גמור, כמובן, אולם מי שרוצה לחזור ולכהן שוב כראש ממשלה, ועוד בתקופה מהקשות בתולדות המדינה, מן הראוי היה שיגיד דברים בעלי משמעות ביחס לסוגיות הנמצאות במרכז סדר היום. אבל זה לא מה שבנט עושה.
בראיונות לתקשורת ובפרסומיו ברשתות החברתיות בנט משמש לעתים כפרשן, ולעתים כרשג"ד בצופים המנסה להעלות את המורל, אבל הוא מסתיר את עמדותיו ונמנע מלומר אילו החלטות יש לקבל. אנחנו כבר יותר משמונה חודשים במלחמה, ואף אחד לא יודע לומר: האם בנט תומך בהמשך המלחמה או בסיומה? האם הוא בעד שישראל תשלוט באופן מלא ברצועה ותחדש את בניית ההתנחלויות בה? האם לתפיסתו ישראל צריכה לפתוח חזית שנייה בצפון או להימנע מכך? למעשה, אין שום נושא על סדר היום שבנט מביע את דעתו בו. אפילו ביחס לעסקת חטופים הוא לא הביע שום עמדה בעלת משמעות.
למזלו הרב של בנט, תקשורת המיינסטרים נמנעת מלהזכיר לו את אחריותו למחדלים מול חמאס ומול איראן, מצניעה את עמדותיו הימניות הקיצוניות, ואפילו לא מאתגרת אותו באשר לשאלה מה ישראל צריכה לעשות אל מול האיומים עליה. כך, למשל, בנט התראיין לאחרונה לכתבה בחדשות 12, שהוקדשה להחלטתו להטיל על הימ"מ את האחריות הלאומית ללוחמה בטרור ולשחרור חטופים. אני לא מתלוצץ. ואף אחד בחדשות 12 לא חשב לשאול אותו במשך שש וחצי דקות של ראיון על אחריותו למחדל או על עמדותיו ביחס למלחמה. מדהים.
הנכונות של אנשים שמחזיקים בעמדות מדיניות הפוכות משל בנט להצביע עבורו, מעידה על השפל שאליו הגיעו מחנה השמאל ומחנה המרכז. אותם אנשים שבעבר הגדירו את בנט כפאשיסט (זוכרים את כנס "הארץ"?), מתכוונים לבחור בו, משום ששנים ארוכות של התנערות מכל עניין אידיאולוגי ושל התמקדות בפרסונה של ביבי (לצד אימוץ של חלק ניכר מעמדותיו המדיניות, ובעיקר הקונספציה שלו לגבי חמאס ברצועה), הפכו את איש הימין הקיצוני לאלטרנטיבה ראויה בעיניהם.
אחרי 7 באוקטובר ישראל שוב ניצבת לפתחה של הבחירה שעליה דיבר דוד בן־גוריון כבר בשנת 1950 – הבחירה בין מדינת יהודים על חלק מארץ ישראל, לבין מדינה דו־לאומית על כל ארץ ישראל. לפיכך, הבחירות הקרובות צריכות להתנהל לא בין ביבי לבנט אלא בין מי שרוצה להמשיך לקיים את מדינת היהודים לבין מחנה ביבי־בנט־סמוטריץ'־בן גביר, שיהפוך את ישראל למדינה דו־לאומית עם רוב ערבי. אנשים מהמרכז והשמאל שיבחרו בבנט, בעצם בוחרים בנתניהו נוסף, רק קיצוני יותר מהמקור.
התרעות פיקוד העורף