במהלך פגישה לפרוטוקול, מתוקשרת הרבה יותר, שנערכה השבוע בלחצו של שר האוצר ושנמשכה חצי שעה בלבד, פירט הנגיד את תובנותיו. הוא הסביר בדרכו הנעימה שלנוכח הגידול המתמשך בהוצאות, יש צורך בצעדי מיסוי ארוכי טווח ללא קיצורי דרך, והוא גם פירט: אם לא ייעשו צעדים הכרחיים בתחומי המס, ובכלל זה העלאת מע"מ ב־1%, הקפאת הצמדת מדרגות המס, הותרת מס רכישה גבוה למשקיעים ועוד, לא ניתן יהיה לסגור את הגירעון הנוסף, שהיקפו המינימלי 30 מיליארד שקל. זה עלול לדרדר את ישראל ולהוביל להורדה נוספת בדירוג האשראי.
בפגישה לא נדונה שום תוכנית כלכלית אופרטיבית, למעט האמירה שמדובר ב"דיון ראשוני", ושתקציב 2025 יאושר בכנסת עד סוף 2024. ראש הממשלה, שהשתתף בפגישה, ושר האוצר קיבלו את שלהם. הם סימנו וי וטענו - הנה, קיימנו ישיבת תקציב. הנגיד שוב נותר מודאג, ולא במקרה.
לפי לוח הזמנים המקורי, תקציב 2025 אמור היה להגיע לאישור הממשלה עד אמצע אוגוסט, וזה כבר לא יקרה. עוד מספר שבועות, והופ - כבר מתקרבים לחגי תשרי, ובחגים דבר לא יקודם. כדי שהתקציב יאושר עד סוף 2024 בשלוש קריאות בכנסת כפי שהובטח, הממשלה חייבת לדון כבר כעת באישורו. אבל בנימין נתניהו הוא אלוף העולם בגרירת רגליים, ומסיבות פוליטיות מעוניין לדחות את הקץ.
שר האוצר מסתייג עד גבול מסוים, אבל כפוליטיקאי גם הוא לא יתאבד בשביל התקציב. בצלאל סמוטריץ' משתדל ללכת עם ולהרגיש בלי. מצד אחד להיות קשוב לדרג המקצועי, ומצד שני לבצע את דרישות יועצי נתניהו.
ראש הממשלה עצמו קשוב הרבה יותר לפרופ' אבי שמחון, יועצו הכלכלי, מאשר לפרופ' ירון, שהינו היועץ הכלכלי לממשלה. פרופ' שמחון, שהיה פעם מועמד הליכוד לכנסת, הוא פוליטיקאי כלכלי לא פחות מביבי עצמו. ראש הממשלה, שפעם נקרא "המבוגר האחראי", מתמכר לעצות אחיתופל של היועץ הכלכלי, שאינן אלא משככי כאבים פיננסיים. בעוד שמחון מסמם (מטפורית, כמובן) את נתניהו, הנגיד אוחז בדש בגדו של ראש הממשלה ומנסה לנער אותו.
שמחון שבוי עדיין בקונספציה של תקופת הקורונה. הוא מסביר בכל הזדמנות שלמרות המדיניות הפזרנית ומענקי הביטוח הלאומי, המשק עלה בסופו של דבר על פסי צמיחה. יקרה איזה נס פיננסי בסופו של דבר, כמו מכירת וויז לגוגל, שתכניס למדינה 9 מיליארד שקל. אלא שקורונה הייתה מגיפה כלל־עולמית, והמלחמה בעזה היא מגיפה מקומית שעדיין לא נמצא לה חיסון.
היועץ הכלכלי ממציא פתרונות המותאמים באורח פלא לצרכיו הפוליטיים של הבוס, כמו ביטול העלאת המע"מ, שחרור רווחים שנצברו שיביאו להכנסה של עד 20 מיליארד שקל או שבירת כספי קרנות השתלמות במיסוי מופחת. הצעדים הללו, שהינם חד־פעמיים באופיים, נתקלים בהתנגדות גורפת של הצוות המקצועי באוצר ושל נגיד בנק ישראל. אז ממי הייתם קונים עצות כלכליות? מפרופ' שמחון, שהינו יותר פוליטיקאי המעוניין לרצות את אדוניו, או מפרופ' ירון, בעל מוניטין בינלאומי שטובת המשק בראש מעייניו?
הבעיה היא שנתניהו כבר בחר בצד הלא נכון. נוח לו להתמכר למשככי הכאבים שרושם לו דוקטור שמחון. הוא נערך בכל רגע נתון לאפשרות של בחירות. תארו לכם מה יקרה אם המע"מ יעלה רגע לפני סגירת הקלפיות. תכלית התמחותו היא הישרדותו הפוליטית, והוא חי את הרגע. את מחיר הדחיינות כולנו נשלם, כי אין יש מאין. כשהגירעון עולה, אז דירוג האשראי יורד, הריבית עולה, ויש פחות כסף ממשלתי להוצאות אזרחיות ופחות כסף פנוי להחזר המשכנתאות. כשהגירעון עולה, הצמיחה נבלמת, ויש פחות השקעות ומקומות תעסוקה.
את כל המחדלים הללו תיאלץ לתקן הממשלה הבאה, ולא משנה מתי יתקיימו הבחירות. היא תהיה חייבת לגמול את המדינה מההתמכרות לאוברדרפט. מעניין איזה פוליטיקאי יסכים לקבל על עצמו את התפקיד כפוי הטובה בעולם, הידוע בכינוי שר האוצר - שיהפוך בפועל לשר הגזירות.
אפשר להירגע: הדלתות המסתובבות זה לא שם של להקת רוק נוספת, אלא תופעה שבה רגולטורים, האחראים על פיקוח גורמים עסקיים, קופצים רגע לאחר פרישתם מהשירות הציבורי לתפקיד ניהולי באותו גוף עסקי. היוזמה להגביל את התופעה ולהכניס מקלות בדלתות המסתובבות קודמה בוועדת העבודה והרווחה בכנסת על ידי ח"כ שלום דנינו (הליכוד). ייתכן שרגולטורים בבנק ישראל, באוצר, ברשות התחרות או בכל גוף ממשלתי הרגיזו אותו, ולכן הוא נוקם בהם כעת.
אבל ייתכן בהחלט שמדובר בהצעת חוק עניינית - אלא שתוכנה מרחיק לכת, וזאת בלשון המעטה. ח"כ דנינו מציע להטיל תקופת צינון של חמש שנים ממועד סיום תפקידם ועד שיורשה להם לעבור למגזר הפרטי שעליו פיקחו. תקופת הצינון הנוכחית עומדת על שנה בלבד. כדי להימנע מקיצורי דרך, מוצע להגביל את סמכותה של ועדת ההיתרים לקצר את תקופת הצינון לשלוש שנים בלבד.
לא ברור כיצד שר המשפטים יריב לוין חי בשלום עם הצעה מרחיקת לכת כזאת, וכיצד יצביעו עליה בקריאה ראשונה. כך או אחרת, סביר להניח שאנשי הליכוד יטו לה אוזן קשבת, שכן הרגולטורים, ובראשם היועצים המשפטיים לממשלה או לאוצר או לכל גוף מיניסטריאלי, מרגיזים אותם. אז זאת ההזדמנות לחיסול חשבונות. ועדיין היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, שהיא "ראש כנופיית הפשע" בעיני ביביסטים, סופגת נאצות ואיומים כדרך חיים, אך הממשלה בחרה משום מה לדון דווקא באיומים על ראש הממשלה.
נכון להיום, המערכת הפיננסית מלאה במנהלים ששירתו קודם לכן במגזר הציבורי. חלק גדול ממנהלי ענף הביטוח כיהנו קודם לכן בתפקידים בכירים באגף שוק ההון והביטוח באוצר. המערכת הבנקאית מלאה בבעלי תפקידים כאלה. למשל ידין ענתבי, המנכ"ל הנכנס של בנק הפועלים, שימש כממונה על שוק ההון והביטוח באוצר. חדוה בר, המועמדת לכהן באותו הבנק בתפקיד יו"ר הדירקטוריון, שימשה כמפקחת על הבנקים. אז הנה שני רגולטורים לשעבר הצפויים לעמוד בראש הבנק הגדול במדינה. אותה תופעה חוזרת על עצמה בבנק לאומי, בבנק מזרחי טפחות ובבנק דיסקונט.
אם יוזמת החקיקה של ח"כ דנינו תתקבל כלשונה, התמריץ למעבר רגולטורים מהמגזר הפרטי למגזר הציבורי, למה שמכונה שירות מילואים, יפחת משמעותית. יאיר אבידן ורוני חזקיהו, המפקחים על הבנקים הקודמים, לא היו מעיזים לעזוב את קבוצת דיסקונט ולקבל את התפקיד, אם היו מחויבים בצינון כל כך ארוך הגובל בדלקת ריאות.
ואם ביביסטים מקטרים על אכיפה בררנית, אכיפה כזאת אינה קיימת כשפוליטיקאים לשעבר עוברים למגזר הפרטי. דוגמאות לא חסרות: שרת המשפטית לשעבר איילת שקד משמשת כיו"ר קרדן נדל"ן ללא תקופת צינון. מעברים נוספים: השר לשעבר עמיר פרץ משמש כיו"ר התעשייה האווירית; שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ הוא יו"ר חברת רפאל; עמר בר־לב שר הבט"פ לשעבר הוא יו"ר מאפיות אנגל; ח"כ אמנון כהן (ש"ס) מונה ליו"ר מכון התקנים; וניר אורבך לראש הרשות לזהות יהודית.
חלק מגורמים אלה מנצלים את כוחם הפוליטי לשעבר כדי לקדם את טובת הגוף שבו הם מכהנים. דוגמה אחת בלבד: יובל שטייניץ בקשרים מצוינים עם דוד אמסלם, האחראי על החברות הממשלתיות. זאת אינה תופעה של דלתות מסתובבות, אלא "יד רוחצת יד". אז לפני שח"כ דנינו יוצא ביוזמת חקיקה כנגד הרגולטורים, אולי יפעיל תחילה את כללי הצינון על פוליטיקאים לשעבר. איך נהוג לומר? צדקה מתחילה מבית.
בפאנל נדל"ן שהתקיים בשבוע שעבר במסגרת כנס לשכת רואי החשבון בהנחייתי, העריכה נחמה בוגין, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין, שמחירי הדיור ימשיכו לעלות עד סוף השנה בגלל הכלל הפשוט: הביקוש לדיור יעלה על ההיצע ההולך וקטן, המתבטא בירידה בהתחלות הבנייה. משתתפי הפאנל האחרים הסכימו איתה.
אבל גם אם נזרום עם ההערכה של בוגין, השאלה המתבקשת היא עד כמה. האם דירת שני חדרים בפרויקט רידינג של קבוצת אביב תעלה 3.5 מיליון שקל (כ־70 אלף שקל למ"ר) ודירת שני חדרים ברמת גן תגיע ל־2.65 מיליון שקל?
אבסורד זה מקבל משנה תוקף לפי נתוני הלשכה לסטטיסטיקה. לראשונה השנה מספר הדירות הלא מכורות שעל המדף (מלאי הדירות) עלה ל־67.5 אלף דירות, אף שכמות הדירות החדשות שנמכרה במאי גדלה ב־60% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד והסתכמה ב־3,550 דירות. אגב, מלאי הדירות הלא מכורות בתל אביב הוא הגבוה ביותר ועומד על 8,730.
אז איך קורה שאף שהדיירים אינם מסתערים על שוק הדיור, הקבלנים מתעקשים שלא להוריד מחירים. איך ייתכן שהריבית על המשכנתאות גבוהה ואינה יורדת - ועדיין מצליחים להשיג מימון העולה על מיליון שקל בממוצע לקניית דירה?
אז זהו, שמחיר של 3.5 מיליון שקל לדירת שני חדרים אינו משקף בדיוק את תמונת המצב. כאשר בעסקת "פרי סייל" (מכירה על הנייר) הקבלן מציע מימון נוח, למשל של 15% בעת החתימה ו־85% בעת המסירה (ללא הצמדה), זאת עסקה לכאורה נוחה מאוד, אבל זוהי מלכודת דבש. תנאי מימון נדיבים כאלה מגולמים במחיר העסקה, מנפחים את השווי ב־100־200 אלף שקל ומעוותים את תמונת השוק.
האם כדאי לקנות דירה על הנייר בתנאים כאלה? אם מדובר בדירה להשקעה, ממש לא כדאי, ואם זו דירה למגורים - אז לשקול לגופו של עניין. מחיר דירה באזור המרכז הצפוף (תל אביב, רמת גן, גבעתיים), המגלם 50־70 אלף שקל למ"ר, הוא מוגזם, גם אם במהלך 2025 יפרוץ שלום עולמי (כפי שרבים מייחלים). במחיר כזה ה"אפסייד" (אפשרות המשך העליות) מוגבל, כי מחיר הדירה מנופח מראש.
גם למי שמחפש הזדמנויות השקעה בנדל"ן לא נותר הרבה בשר. הפרויקטים של תמ"א למיניהם (קניית דירה בבניין ישן עם אפשרות להריסתו) כבר מגלמים את פוטנציאל הפינוי־בינוי. אם על דירת שני חדרים ברמת גן (50 מ"ר) בבניין בן 50 שנים לא משופצת, ללא ממ"ד ומעלית, דורשים 2.25 מיליון שקל, זה אומר שמשהו בסיסי בשוק הדיור השתבש.
למי שמאמין במזרח תיכון חדש, יש דירות להשקעה הזמינות בשפע במקומות כמו קריית שמונה, שדרות, אשקלון או אפילו באר שבע. כן, אני אופטימיסט מטבעי.
"ביחס לתקציב עצמו, אכן נאלצנו לקצץ באופן רוחבי 8% מתקציבנו, ומדובר בקיצוץ לא פשוט. אבל כשצריך לשאת בנטל המלחמה, שעולה מאות מיליארדי שקלים, לא הייתה ברירה. עכשיו אנחנו מחכים ל־2025, וגם שם יש גזירות כלכליות ותקציביות".
"לדעתי, תקציב 2025 יאושר במועד, כי לא תהיה ברירה אלא לחוקק אותו. אני חותר לכך שיהיה תקציב דו־שנתי. המטרה היא לייצר יציבות וודאות תקציבית, כי העולם מסתכל עלינו בעיניים קצת יותר ביקורתיות, ורוצים לוודא שיש אחריות תקציבית. תקציב דו־שנתי יאפשר ודאות ואופק, שיאפשר לראות מה מתכננים, כדי לגלם את הוצאות המלחמה העתידיות ותקציב ביטחון ענק. כשמראים בתקציב מנועי צמיחה, דירוג האשראי של ישראל אפילו יכול לעלות חזרה".
התרעות פיקוד העורף