ימים ספורים לאחר קטסטרופת 7 באוקטובר נוצרה התחושה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. הידרדרנו לקו פרשת המים, וכולם היו בטוחים שהבחירות לכנסת יוקדמו לשנת 2024, כי אחרי מהלומה כזאת חייבים לקבל מחדש את אמון הבוחר. השרה גלית דיסטל אטבריאן, הלומת הקרב, הכתה על חטא על תרומתה הייחודית למכונת הרעל. שרים מש"ס, כמו שר העבודה יואב בן צור, אמרו לי מפורשות שהבחירות בפתח.
אלא שכמו תרופת פלא למהלומה, נזרקו לאוויר סיסמאות מומצאות, כמו "כולנו עם אחד", "אחים אנחנו", "יחד ננצח" ואחרות, שעמדו בסתירה מוחלטת לפירוד שבנימין נתניהו זרע. הן נועדו להציג מראית עין של אחדות מזויפת. ראינו השבוע כיצד נראית הסיסמה "עם אחד" בהסתערות הפורעים על מחנה שדה תימן ועל בית הדין הצבאי בבית ליד. לו עשירית בלבד מסיסמאות האחדות היו נאמרות בזמן ממשלת בנט־לפיד, סביר שהממשלה הייתה עומדת עדיין על תילה.
אלא שמכונת רעל משוכללת כמו מירי רגב לא סבלה מכאבי בטן בבואה להפיל ממשלה מכהנת - ולא חזרה בה. גם דודי אמסלם לא סגר אז את הג'ורה הפולטת דברי בלע והשמצות, ורק העצים את מכונת השפד"ן. חלפו חודשים בודדים, ונראה "שכל זה היה חלום, ונדמה שחלפה לה שנה", כמילות השיר "נפרדנו כך".
ביום ה־300 למלחמה ממשלת נתניהו חזרה על מלא ל־6 באוקטובר ולאפלה שקדמה לכך. ורק להיזכר שבפרשת קו 300 משנת 1984, שהייתה עשירית בחומרתה ממלחמת עזה, המדינה רעדה, ועדת חקירה הוקמה והממשלה עמדה לקרוס.
אז מה היה לנו ב־300 ימי המלחמה האחרונים? נתחיל מהסוף. עוד לפני פיזור הכנסת השבוע לפגרה שערורייתית, קודמו הצעות חוק המחזירות בסיפוח זוחל את המהפכה המשפטית. דודי אמסלם שואף לספח את רשות החברות הממשלתיות בחוק שישנה את הרכב ועדת המינויים כדי להפוך את הרשות לליכודיאדה. עד שזה יקרה, מספר מינויי מפתח במשק תקועים, כי שומרי הסף בולמים בגופם את תעשיית הג'ובים העוינת.
לכן אין לנו עדיין מפכ"ל, בית המשפט העליון מתפקד ללא נשיא מאז פרישת אסתר חיות, זה חצי שנה אין מנהל לרשות החברות הממשלתיות (שיחליף את הקודמת שהודחה), ויש את הסאגה הבלתי נגמרת של המוסד לביטוח לאומי שללא מנכ"ל זה שנתיים. בקרוב גם נישאר ללא נציב שירות המדינה.
כלכלת ישראל נכון להיום אינה מנוהלת, אלא פועלת בפול גז על ניוטרל. צעדים הכרחיים, כמו ביטול משרדי ממשלה מיותרים, שינוי מפת העדפות המס והגדלת נטל המס על השכבות המבוססות והשקעת כספים במנועי צמיחה, ובמיוחד בתשתיות, בחינוך ובבריאות - לא נעשו. תקציב 2024 עובר תמ"א 38, ומשרדי ממשלה נאלצים לבצע קיצוצים המכונים "קיצוץ טיפשי".
ומה עם תקציב 2025? בניגוד להבטחות הוא עדיין לא הגיע לאישור הממשלה. המכתב הרשום של הממונה על התקציבים יוגב גרדוס, ששוגר השבוע לשר האוצר, ובו ההשלכות החמורות של אי־אישור התקציב, חזר לשולח. נתניהו יעשה כל שביכולתו לנטרל גזירות פוטנציאליות בתקציב. לו היה בידו, הוא היה מעביר חקיקה המאפשרת לממשלה להמשיך להתקיים גם אם התקציב לא יאושר בכנסת.
ואז נזכרתי בערגה גם בהבטחות למלחמה ביוקר המחיה שהושמעו על ידי נתניהו, שהגיע לתחנת דלק עם פיית תדלוק בצד הלא נכון של המכונית. זה לא רק הבנזין, אלא גם מחירי הדיור שחזרו לעלות, בין השאר בגלל מדיניות נתניהו למנוע הגעת עובדי בנייה מהשטחים. מחירי המזון, שנתניהו הבטיח בביקור בסניף רמי לוי בירושלים להורידם, מתייקרים מדי חודש. ונזכרתי בביקור שלו לפני שלוש שנים בחנות פלאפל באור עקיבא. בביקור קרה נס פך השמן, וביבי שלף כקוסם מכיסו שטר כדי לשלם. באותה ההזדמנות הבטיח, לתשואות הפראיירים, צמיחה כלכלית.
הרי הוא עצמו הטיף לאהוד אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה לקחת אחריות, כי הוא המנהיג ולא נותנים לקברניט הטיטאניק הזדמנות נוספת. במילותיו שלו הטיף לנפתלי בנט להקים בדחיפות ועדת חקירה בעניין הרוגלות, כשהיה לו אינטרס אישי לכך. הוא עצמו המליץ לקצוב את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות, כי מה שלא הספיק לעשות עד אז כבר לא יספיק לעשות. את כל אלה נתניהו לא מחיל על עצמו, כי בעיני עצמו הוא קטגוריה פוליטית שעמה נמנה האלפיון העליון של מנהיגי העולם.
ביבי אומר שבחירות באמצע המלחמה עלולות לפלג, כאילו עוד נותר מה לפלג. אם הכנסת יצאה לפגרה של שלושה חודשים והשמיים לא נפלו, אין שום סיבה שלא לקיים גם בחירות בעיתוי זה. אבל היי, יש לנו ראש הממשלה שנואם מעולה בקונגרס, ושבתום נאומו הצטערתי שאני לא אזרח אמריקאי שזוכה למטריית ההגנה של ישראל. וחוץ מזה - מילים כמו חול, ואין מה לאכול.
יש מספר סיבות לרומן הנרקם: המינוי בעיתוי הנוכחי מתאים מאוד ליו"ר הימין הממלכתי. החרמות שעליהם הצהיר בעבר נגד ביבי ("אם אתם רוצים ביבי, אל תצביעו לי") נעלמו כלא היו. בחלוף הזמן מתברר שההבטחות שניתנו לפני 7 באוקטובר היו "נכונות לשעתן". המלחמה הינה עילה מצוינת להפרת נדרים, ונוכחותו של סער בממשלת בן גביר־סמוטריץ' המטורללת חיונית לא פחות מאספקת נשק מארה"ב.
נזכיר שצירופו של סער לממשלה נדון כבר לפני חודשיים בעקבות פרישת בני גנץ מהקואליציה. הוא ביקש להצטרף אז לקבינט הביטחוני, אבל המהלך טורפד משיקולים פוליטיים של ביבי. ככל שחולף הזמן מתברר שהנתק בין ביבי לגלנט הולך ומעמיק. בליכוד דורשים את הדחתו וטוענים, ומבחינתם בצדק, כי הוא מתפקד כאיש אופוזיציה.
במקביל, מתברר עד כמה חסרה נוכחותו של פוליטיקאי מנוסה כמו סער לצדו, שהינה חיונית כאוויר למשימה. סער יהפוך לקול השפוי בממשלת השפוטים של נתניהו. אבל הוא אינו פראייר. הוא מבין שעם כל הכבוד למינויו כשר ביטחון, יש מספר עקרונות יסוד שבלעדיהם לא יוכל לתפקד, ובראשם: אישור תקציב מדינה, שמירה על עליונות החוק, ובעיקר - השגת כל יעדי המלחמה.
האם ביבי יוכל לספק את הסחורה? ראש הממשלה יוכל כמובן לספק את הסחורה. נכון שהוא יאבד את גלנט, אבל יקבל נדוניה של ארבעה מנדטים שיהוו פוליסת ביטוח להארכת חיי הממשלה. אם הוא לא היסס לנקוט תרגיל דומה כשמינה את בנט כשר ביטחון, הוא לא יהסס לחזור על זה כיום.
אבל כאמור סער אינו פראייר, וידרוש ערבויות להמשך תפקודו. כמו נתניהו, הוא פוליטיקאי משופשף, אבל בניגוד לו - הוא איש עם ערכים. אפשר לכנות אותו "הליכודניק האמיתי האחרון". סער, שעתידו הפוליטי עוד לפניו, לא ירצה לשרוף את עצמו ולהתבזות במתן רשת ביטחון לנתניהו, שעתידו כבר מאחוריו. ועדיין, מדובר במהלך לא פשוט.
לאחר ניסיון ההדחה בעקבות הרפורמה המשפטית, גלנט קיבל חסינות ציבורית ונהנה מרשת ביטחון של הציבור. אם יפוטר בעיצומה של המלחמה, הרי מה שהתרחש בעקבות המהפכה המשפטית יהיה משחק ילדים לעומת "ליל גלנט 2". הציבור ינהר בהמוניו לרחובות, וזה עלול לגרור תגובת שרשרת גם בתוך הליכוד.
להערכתי, כל עוד המלחמה תימשך בעצימות גבוהה, ביבי לא יעז להדיח. אבל בשלושת החודשים הקרובים הוא כבר ימצא את העיתוי המתאים שבו יחליט להפסיק לבלוע את צפרדעי גלנט - וסער ייקרא לדגל.
"לא הוגשה לי הצעה לכהן כשר הביטחון. לא מתקיים כל משא ומתן להצטרפות של הסיעה שלנו. זה המצב נכון להיום", כך מגיב יו"ר מפלגת הימין הממלכתי".
"צריך לדעת שאנחנו במציאות היסטורית קשה ולא פשוטה, אבל יש לנו יכולת לעמוד בה. אין לנו ברירה. ב־30 השנים האחרונות ניהלנו מדיניות שגויה, וכעת משלמים את המחיר. האיראנים כיתרו אותנו דרך שורה של ארגוני טרור והצליחו בכך. אין ברירה, אלא להילחם".
"אני מצטער שהתקציב מתעכב מסיבות לא ענייניות. משק וכלכלה חזקים מהווים חלק חשוב ביכולת להתמודד עם מלחמה מאוד ארוכה, להערכתי. מדינות שנקלעו לקונפליקטים ביטחוניים לא שרדו בגלל הכלכלה".
"עם זאת, אבל אני מזכיר לעצמי כל הזמן שיש דבר אחד שהוא חשוב יותר מהמלחמה בינינו, וזה המלחמה באויבים. אסור לאבד את הראש ולזכור את זה. האויבים רוצים להשמיד אותנו, ולא משנה מי יהיה בממשלה. כולנו בסירה אחת, אבל עדיין חייבים לקדם נושאים לאומיים, כמו הארכת השירות הסדיר, כי אנחנו צריכים צבא גדול וחזק, ואסור לקחת סיכונים".
עולם הנדל"ן מיוחס בדרך כלל לצד הגברי של המפה העסקית, אבל תזה זו מתחילה להתערער. חופשות לידה אאוט, תמ"א 38 אין. נדל"נשי היא קהילת נשים שנועדה לעודד וללוות נשים בהשקעות נדל"ן.
החברה שמפעילה את הקהילה נוסדה ב־2017 על ידי האחיות דליה ושרון מוזס. דליה מזעקי מוזס, בת 48, שימשה כאנליסטית והיא בעלת ניסיון של 25 שנה בתחום הבנקאות וההייטק. שרון מוזס ביטון, בת 44, היא זה 16 שנים יזמית בתחום הנדל"ן, וטיפלה במאות עסקאות. השתיים יועצות למשקיעים וליזמים, והן מנטוריות לנשים המשקיעות בנדל"ן באמצעות המיזם נדל"נשי. שרון החליטה בחופשת הלידה הראשונה שלה לשנות את מסלול חייה, ומקרימינולוגית בכלא רמלה אימצה בגיל 30 כיוון חדש. היא השתתפה בקורס על השקעות בנדל"ן, וכחלק ממנו חוותה את החיים עצמם. היא איתרה דירה בצפון שעמדה למכירה מעל לשנה וחצי, כי הדירה הייתה בקומה האחרונה וללא מעלית ובמשך תקופה ארוכה קיננו בה יונים. היא הבינה שיש כאן הזדמנות.
המתווך המיואש פנה לשרון, אך מכיוון שלא היה לה כסף - היא פנתה לקרוב משפחה והציעה לו לרכוש את הדירה בשותפות. לאחר חודשיים הם מכרו את הנכס ברווח של 120 אלף שקל. אחרי הניסיון המוצלח התחילה לעסוק בנדל"ן, ושכנעה את אחותה הגדולה לחבור אליה להקמת נדל"נשי. למרות הניסיון החד־פעמי המוצלח, כנראה שלאחיות מוזס יש את החוש העסקי מעבר לזה. כיום מונה הקהילה 20,600 לקוחות, המשקיעות במישרין בתחומי נדל"ן בארץ ובעולם. החברות בקהילה היא ללא תשלום.
"בשנים האחרונות התפתחה מגמה של נשים שמבקשות ללמוד באילו אפיקים להשקיע. אחד מהתחומים המורכבים אך המניבים הוא נדל"ן. ייצרנו מרחב נשי, שבו נשים מתוודעות לתחום ורוכשות כלים להשקעה לפי הצורך וסטטוס אישי וכלכלי", אומרת דליה מזעקי מוזס.
"חו"ל זאת מילה גדולה, וחייבים להיזהר. מומלץ להכיר כל שוק לפני שמשקיעים. כל חודש אני נמצאת בחו"ל. הייתי בקפריסין, יוון ופורטוגל, ופסלתי השקעות. אנחנו בוחנים כל הזמן את רמת הסיכון מול ההכנסות. יש שם הרבה עסקאות עוקץ, וחייבים להיזהר. בארה"ב אני ממליצה על השקעות בבתים קיימים. בישראל, למי שאין מספיק כסף לדירה - אני ממליצה על קניית קרקע בהנחה שתיועד לבנייה".
וזה לא הכל. חלק מהעשייה של האחיות היא בתחום התרומה לקהילה. הן הקימו את קרן VMWOMEN, להנצחת קורבנות המלחמה. יזמים המגייסים כסף לקרן השקעות נדל"ן בארה"ב תורמים חלק מהרווח להנצחת הנרצחים. המשפחה מעורבת ומשתתפת בתהליך.
הן כבר גייסו כספים לקרן ע"ש לוחם גולני איתמר בן יהודה ז"ל ולקרן ע"ש לוחם גולני שלו דגן ז"ל, וכעת מגייסות לקרן ע"ש תמיר אדר ז"ל, שהיה חבר כיתת הכוננות של ניר עוז וגופתו מוחזקת בעזה. "ההרוגים והנרצחים מונצחים דרכנו בתרומה לפעילויות שהיו קרובות לליבם של הנופלים", אומרת מזעקי מוזס.
התרעות פיקוד העורף