אפשר לבחון את היעילות ואת המשקל הסגולי של כל פעולה כזאת בנפרד ולהתווכח על הערכיות שלה, אבל לרצף הזה יש אפקט מצטבר. זה אפקט שהוא בעיקרו תדמיתי ופחות מדיד, אבל ישראל - שמאז אוקטובר נראתה כמו ילד הכאפות השכונתי, זה שכל זב חוטם מעז להרביץ לו - החזירה משהו מהדימוי המרתיע שהיה לה.
אבל לקנייה מחדש של הדימוי המרתיע יהיה מחיר, ואנחנו נדע בקרוב אם הוא היה שווה את זה. האם היה נכון, שעות לאחר חיסול רמטכ"ל חיזבאללה בביירות – לחסל גם את מנהיג חמאס ועוד בטהרן (כפי שמיוחס לישראל)? יש שיאמרו שהנייה היה דמות חסרת השפעה, והסיכון בתגובה איראנית לא מצדיק את חיסולו בעת הזאת. אחרים יטענו שהזדמנות כזאת נקרית אחת לכמה שנים, ומי שהכריז מלחמת חורמה על חמאס לא יכול היה לדלג מעליה.
התקיפה בביירות העלתה את ישראל על מסלול שעשוי להוביל להתנגשות רחבה עם חיזבאללה, אף ששני הצדדים לא מעוניינים בה. ישראל תעמוד בחילופי מהלומות עם חיזבאללה וגם במלחמה רחבה עם הארגון, אבל השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא באילו מחירים ומה ההישג שנביא.
גם מבחינת העיתוי, שאותם מומחים טוענים שהוא עכשיו – ישראל לא יכולה להנחית הפתעה משמעותית על חיזבאללה. הארגון מודע לעליונות המודיעינית והאווירית של ישראל עליו וערוך בהתאם. אנחנו יכולים לפגוע משמעותית ביכולות חיזבאללה ולהכאיב מאוד לתושבי לבנון, אבל גם לנו יכאב מאוד, ובסופה של מלחמה – לא נוכל להכחיד את חיזבאללה. זה יהיה רק עוד סבב.
ויש כמובן שאלת חימושים. אני כן יכול לומר שני דברים: שצה"ל למד בעשרה חודשי מלחמה שצריכת החימושים שלו גבוהה הרבה יותר מכל מה שתכנן, ושבכירים אמריקאים אמרו מפורשות למקביליהם הישראלים – "אל תיקחו את הנשיא האמריקאי כמובן מאליו".
משיחת הצעקות שקיים רה"מ בשבוע שעבר עם ראשי מערכת הביטחון, יצאו ראשי המערכת בתחושה ברורה שהוא קיבל החלטה קרה לוותר על החטופים ושהוא מעוניין רק בהמשך המלחמה. אחרי שתוכני השיחה נחשפו, נראה היה שראש הממשלה נמלך מעט בדעתו וריכך את הסייגים שהציב כדי למנוע עסקת חטופים.
אחרי שכבר הסכים לפינוי מוחלט של מסדרון נצרים, דרישתו החדשה של נתניהו לקיים בידוק על העוברים מצפון הרצועה נועדה להכשיל עסקה. אין לה הסבר אחר. גם ההתעקשות שלו על ציר פילדלפי, אחרי שהסכים לפנות אותו, דורשת הסבר.
כולנו התרגשנו לראות השבוע מנהרה ברוחב של טנדר שנחפרה ברפיח לכיוון מצרים. מביקורים רבים בציר פילדלפי אני יכול להעיד שיש עשרות, אם לא יותר, של מנהרות שנחפרו מרפיח לכיוון מצרים. מה שפחות מדווח הוא שרובן המוחלט של המנהרות האלה, כמעט כולן, חסומות בצד המצרי.
מתברר שמצרים – שלא ממש אוהבת את ישראל, אבל הרבה יותר מזה שונאת את חמאס – עשתה עבודה יעילה בחסימת המנהרות שעוברות אליה מרפיח. לא מחשש שישמשו להברחת נשק לחמאס, אלא מחשש שאנשי חמאס, שנואי נפשה, יעברו לשטח מצרים. הרוב המכריע של הברחות הנשק והחומרים לחמאס עבר דרך מעבר רפיח ודרך המעבר שלנו לעזה – כרם שלום. רק מעט עבר דרך המנהרות.
עסקת החטופים שנתניהו הסכים לה היא עסקה איומה וקשה. היא כוללת בשלב הראשון רק כמחצית מהחטופים החיים (25־30), דורשת ויתור על הנכסים שישראל תפסה בעזה (מסדרון נצרים ופילדלפי) ולא מבטיחה דבר על גורלם של שאר החטופים שיישארו בעזה. ועדיין, כל ההתחייבויות שישראל נותנת בה הן הפיכות: אפשר לכבוש מחדש את מסדרונות פילדלפי ונצרים, אפשר להרוג את האסירים שישוחררו, אבל דבר אחד הוא בלתי הפיך – חיי החטופים.