התמוטטות | נתן זהבי

פרסמתי פוסט מעורפל בפייסבוק על סיוטי הלילה ועל כך שעוד אחת מתה, ועוד אחד מת, ועוד אחת מתה. סיפרתי לכמה חברים קרובים שראיתי שרוצחים את עדן החטופה בעזה, הם אמרו לי שהתחרפנתי.

בשבת התחיל סגן אלוף שמועתי להעביר את הידיעה על רצח ששת החטופים. קיוויתי שזה פייק ניוז, אבל לאט־לאט התברר לי שכנראה זה נכון. ישבתי בבית והבטתי בהודעה שהעביר לי חבר שעוסק בענייני ביטחון שאכן יש אישור לידיעה על כך ששש גופות הובאו לישראל על ידי לוחמי צה"ל והשב"כ ואחת מהן היא גופתה של עדן ירושלמי. התפרקתי.

בפעם הראשונה הבנתי מה זו התמוטטות נפשית. היו לי פרצי בכי בלתי נשלט, שיטפון של דמעות, רעד בגוף, ערפול בעיניים. שמעתי את הקול שלה זועק לעזרה במנהרה, שמעתי קולות ירי. בידיים רועדות פתחתי בקבוק ג'וני ווקר בלאק לייבל והתחלתי לשתות ולשתות ולשתות. זה לא עזר.

ריחפתי במחשבות לאותו בוקר שבו הגעתי לקפה "הנרייטה" ברחוב ארלוזורוב פינת הנרייטה סאלד בתל אביב, סמוך למקום מגוריי הקודם. אל השולחן התקרבה בחורה צעירה עם חיוך ממזרי, בצעדים שהזכירו לי דוגמנית על המסלול. הזמנתי ארוחת בוקר “דייגים", פירטתי איך אני רוצה את החביתה, מה אני רוצה בסלט, ביקשתי שמן זית בצלוחית נפרדת, שני חצאי לימון טרי. היא עמדה מעליי וחייכה, לא רשמה מה אני מבקש והרגיעה אותי שהכל יגיע כמו שביקשתי.

מניסיון העבר ידעתי שפריט אחד או שניים או שלושה יישכחו ועד שיגיעו תתבאס לי ארוחת הבוקר. הכל הגיע באופן מושלם. התחיל בינינו סמול טוק שנמשך גם בימים הבאים, כשבאתי ל"הנרייטה" והיא עבדה. כשלא עבדה, המלצרים האחרים תמיד שכחו דברים שהזמנתי ועצבנו אותי.

כשלא היה לחץ בעבודה, הייתה יושבת איתי להפסקת סיגריה. למדתי להכיר אותה, את החיים שלה בכפר שלם, החלומות שלה לעתיד, והתוכניות שלה לתקופה הקרובה ללמוד תפירה וללמוד הדרכת פילאטיס. היו הרבה צחוקים בשיחות האלו וגם לא מעט עצב. זו הייתה ידידות שנמשכה חודשים ארוכים.

נעצרה לי הנשימה. חטפתי מכה בחזה, חשבתי שזה התקף לב. ביקשתי משני שתתקשר ותעביר לי כל מידע שיהיה לה ואראה במקורותיי אם אוכל להשיג מידע ואעדכן אותה.

עד הרגע שבו התחילו לרוץ הידיעות על הירצחה, לא היה מידע עליה. כלום, נאדה, גורנישט. הלכתי פעמיים לכיכר החטופים, עמדתי בפינה עם שלט שעליו צילום של עדן. ניגשו אליי אנשים והטרידו בשאלות. ניסיתי להתחמק בנימוס, אבל אי אפשר לעצור חטטנים בנימוס אז אחרי פעמיים בכיכר נמנעתי מללכת.

ידעתי שלא אוכל לעמוד בזה אם אגיע לקבורה. יש לי התקפי זעם כשאני שומע את תפילת “אל מלא רחמים". איזה רחמים יש לו לאל הזה לנגד מקרי הרצח המזעזעים האלו? צריך לשנות את התפילה ל"אל חסר רחמים".

לא הצלחתי לישון דקה בלילה של יום ראשון. הרגשתי שאני מתחרפן, החבר ג'וני ווקר שוב נחלץ לעזרתי. ביום שני לקראת צהריים לקח אותי חברי שוקי מדנס לכפר שלם, לבית שבו התגוררה עדן ירושלמי. על קירות הבתים בשכונה תלויות מלא תמונות של עדן, בקרבת הבית התגודדו מאות אנשים לבושי שחורים, עם הבעת כאב בפניהם. חלקם בוכים, חלקם נושאים תפילה. אני מחבק את אביה, את האם, את האחיות. העיניים נוזלות, אני לא מסוגל להוציא מילה מהפה. הגרון חנוק.

הוריה ואחיותיה אמרו לי שמאוד אהבה אותי. התמונות שלה ממלאות את הקירות. נזכרתי ביום שהפתיעה אותי ואמרה לי שהיא הולכת ללמוד תפירה. למחרת הבאתי לה את ערכת התפירה של אמא שלי ז״ל. היא הייתה מאושרת. עכשיו הערכה מיותמת בחדרה בכפר שלם.

עדן לא תתפור, לא תגשים את חלומה להיות מדריכת פילאטיס, היא לא תחגוג את יום הולדתה ה־25 ב־14 באוקטובר. לא הייתה עסקה. היא נרצחה. ציר פילדלפי ניצח.