מצד אחד עומד שיקול אסטרטגי, שאולי הוא אמיתי (בלי פילדלפי עזה תחזור להיות כוורת של טרור) ואולי הוא מוטעה (אפשר לשמור על האינטרס הישראלי גם בלי נוכחות בציר). מצד שני עומד החשש לחיי אדם שיוקרבו לשווא. ואגב, זה חשש לטווח קצר – חיי החטופים שהדבקות בפילדלפי לא תאפשר עסקה לחילוצם, וחשש לטווח ארוך – כי אין כמעט ספק שהגנה על ציר פילדלפי כרוכה בסיכון לחיי חיילים שיוצבו על הציר.
במקרה של תל חי, ז'בוטינסקי אמר "לפנות", בן־גוריון ויצחק טבנקין אמרו "לא לפנות". במקרה של פילדלפי, שונה ככל שיהיה, יורשו של ז'בוטינסקי אומר "לא לפנות", יורשיהם של בן־גוריון וטבנקין אומרים "לפנות".
האם צריך היה להיאחז בתל חי ולשלם את מחיר הדמים? האם צריך להיאחז בציר פילדלפי ולשלם את מחיר הדמים? אלה שאלות שאין עליהן תשובה נחרצת אלא בדיעבד, וגם אז מדובר בתשובה מפוקפקת של חוכמה שלאחר מעשה. לכל אחד ואחת יש הערכת סיכון וסיכוי, לכל אחד ואחת הערכת כורח ובחירה.
הבטן והמספרים
מה עושים כאשר תוצאה של סקר לא מתאימה לאידיאולוגיה? מה עושים כאשר תוצאה של סקר לא מתאימה למה ששומעים בסביבה? מה עושים כאשר תוצאה של סקר לא מתיישבת עם רוח הדיווחים בתקשורת, או עם תחושת הכוח המשכרת של הפגנת ענק, או עם ההרגשה בבטן שהפעם יהיה אחרת?
לא מעט ישראלים שנחשפו השבוע לנתונים החדשים של המכון למדיניות העם היהודי, ושנאספו על ידי המדד, הרגישו בדיוק כך. זה לא התאים להם. בגלל אידיאולוגיה או תחושת בטן או התרשמות או זיכרון מסקר קודם שנדמה להם שאמר אחרת. חלקם אמרו "לא יכול להיות". חלקם שאלו "מה המתודולוגיה?". היא הייתה מעניינת אותם קצת פחות, המתודולוגיה, אם התוצאה הייתה מתיישבת עם מה שהם מרגישים. אבל היא לא התיישבה עם מה שהם מרגישים. והתוצאה הייתה חשדנות.
החשדנות מותרת, ולפעמים גם מבורכת. גם אנחנו קצת הופתענו מהתוצאה. ואז בחנו אותה שוב. וליתר ביטחון עוד פעם אחת. וזה מה שיש. זה מה שהשיבו לנו 600 יהודים ישראלים על מה ששאלנו. ואת זה כדאי לדייק ולהדגיש: הם השיבו רק על מה ששאלנו, רק ביום ששאלנו. אולי היו משיבים אחרת ביום אחר. מן הסתם היו משיבים אחרת על נוסח אחר.
אנחנו שאלנו בפשטות כך: משתי העמדות הבאות בעניין עסקת חטופים, איזו קרובה יותר לעמדה שלך? והצענו רק שתי עמדות (ואת האפשרות של "לא יודע/ת"). האפשרות הראשונה: לישראל אסור לוותר על שליטה בציר פילדלפי גם אם בגלל זה לא תהיה עסקת חטופים. האפשרות השנייה: ישראל צריכה לוותר על שליטה בציר פילדלפי כדי לאפשר עסקה לשחרור חטופים.
אלה שתי אפשרויות בדיוניות. לא ברור לנו שבלי ויתור על פילדלפי לא תהיה עסקה, ולא ברור לנו שעם ויתור על פילדלפי תהיה עסקה. כן ברור שעסקת חטופים היא אירוע שכולל הרבה יותר מרכיבים מאשר כן־או־לא נסיגה מפילדלפי. לכן, בתשובה על השאלה ששאלנו אין טעם לחפש את מה שאין בה. אין טעם לחפש תשובה על השאלה לאיזו עסקה בדיוק הציבור יסכים, או לאילו פרטים בדיוק הוא יתנגד.
השאלה ששאלנו היא לא שאלה על מרכיבי עסקה, היא שאלה על הסנטימנט הציבורי. מכיוון שפילדלפי הפך לסמל של תומכים ומתנגדים לעסקה – וליתר דיוק, של מי שחושבים שממשלת ישראל מנסה להכשיל עסקה מסיבות לא ראויות, ושל מי שחושבים שממשלת ישראל מתעקשת על מרכיבי העסקה מסיבות ראויות – בחנו איך הציבור עומד מול הסמל הזה.
ומה שגילינו הוא דבר פשוט. יש יותר יהודים בישראל שסבורים שהתעקשות על פילדלפי היא מעשה נכון, מיהודים שמוכנים לוותר על פילדלפי לטובת עסקת חטופים. הפער לא גדול: 49% בחרו באמירה "לישראל אסור לוותר על שליטה בציר פילדלפי גם אם בגלל זה לא תהיה עסקת חטופים". זה לא רוב. זה כמעט מחצית. אבל זה רוב מבעלי הדעה היהודים, כי 8% סימנו "לא יודעים".
התוצאות האלה לא אומרות מי צודק ומי טועה. לפעמים הרוב טועה. התוצאות האלה לא אומרות שזה מה שהממשלה תעשה. ממשלות משנות את דעתן. גם הציבור משנה את דעתו. לעתים בגלל נסיבות, לעתים בהתאם לנוסח מסוים של שאלה.
ומה לעשות עם האידיאולוגיה, תחושות הבטן, סקרים אחרים שאומרים אחרת, החברים והשכנים? לזכור שכל אלה תלויי מקום, קהילה וזמן. מי שחי בסביבה של אנשי מרכז ושמאל אכן רואה סביבו בעיקר מתנגדי ממשלה ותומכי עסקה. 92% מבוחרי יש עתיד סימנו את התשובה "ישראל צריכה לוותר על שליטה בציר פילדלפי כדי לאפשר עסקה לשחרור חטופים". אבל אחוז כמעט זהה מבוחרי הציונות הדתית, 91%, סימנו את התשובה "לישראל אסור לוותר על שליטה בציר פילדלפי גם אם בגלל זה לא תהיה עסקת חטופים".
דיבור פנימי
בגלל ריבוי התגובות על הסקר הקשה לעיכול, החלטתי לנהל שיחה נוקבת עם עצמי, ולברר כמה מהשאלות הקשות שנערמו על דלת ביתי (כלומר, במייל, בוואטסאפ וברשת החברתית).
והשלישי, שלפחות מבחינת השלטון, וגם רוב ראשי האופוזיציה, בסוגיה הזאת דעת הקהל היהודי היא זאת שחשובה. אף מנהיג ישראלי לא יוכל להביא עסקה שיש לה רוב שנשען על הציבור הערבי. באקלים הציבורי של ישראל כיום זאת המציאות, גם אם יש מי שחושבים (ויש מי שחושבים) שהיא מעוותת.
כמובן, ציר פילדלפי (או כל עניין פרטני אחר שממשלת ישראל מתעקשת עליו) הוא לא באר שבע. עובדה שיש מחלוקת. עובדה שיש מי שחושבים שהכרחי לשמור עליו, ויש מי שחושבים שאפשר לוותר עליו. שאלת המוסריות תלויה בדיוק בזה: אם ישראלים מוכנים לוותר על החזרת החטופים לטובת עניין קטן ולא חשוב, זה באמת קשה מוסרית. אבל אם ישראלים מוכנים לוותר על החזרת החטופים לטובת משהו שבעיניהם הכרחי לביטחונה או לקיומה של ישראל, אין בזה שום דבר לא מוסרי. קשה לעיכול? בהחלט. קשה במיוחד למי שחושבים שהאינטרס שמדובר בו מנופח ולא חשוב? בוודאי. לא מוסרי? אני לא חושב כך.
מה שמחזיר אותנו לשאלה היותר חשובה: האם העמדה נכונה. כאמור, לפחות כרגע, חלק גדול מהציבור, וגם לא מעט מומחים שעוסקים בנושא (אם כי לא שר הביטחון ולא מערכת הביטחון) חושב שהעמדה נכונה. לכן מוטב לנהל את הוויכוח על הנושא עצמו – כמה קריטית השליטה בציר פילדלפי, או עקרונות אחרים שישראל מתעקשת עליהם במו"מ, לעומת כמה חשוב לישראל לשחרר חטופים – ולא על המניעים של התומכים והמתנגדים.
כמובן, לא בכל עניין הציבור קובע. לפעמים המנהיג מתעלם מעמדת הציבור. לפעמים המנהיג משנה את דעתו של הציבור. אבל מנהיג חכם לא מאבד קשר עין עם הציבור. וגם ציבור חכם לא מאבד קשר עין עם שאר הציבור. גם אם אתם חושבים שעמדתכם נכונה, ושכל עמדה אחרת היא שגויה, פסולה, מטומטמת, לא מוסרית, מה שתרצו, מוטב לדעת מה חושבים אחרים.
התרעות פיקוד העורף