בימים שבהם התלהט הוויכוח המיותר, התפל והמגמתי סביב יום השנה ה־20 לרצח יצחק רבין ביקרתי בניו יורק. אוקטובר ומרץ הם החודשים שבהם ניו יורק במיטבה לטעמי, וכאשר אני כשיר לשמונה שעות נהיגה בכל כיוון והעורף הביתי מאפשר זאת, אני משתדל להישאר נאמן למנהג שהחל לפני כ־30 שנה בערך. למרות יופיה של העיר באביב, מרץ כבר לא יהיה מה שהיה - מבחינה מוזיקלית לפחות - מאז הגיפו האחים אולמן את הבסטה בשנה שעברה ושמו סוף צורב לקדנציה של 40 שנות סדרת הופעות שנתית ב"ביקון" במנהטן ונטלו מחובבי רוק אמיתי וקשיח בעיר את אהבתם חוצת הגבולות, צפון־דרום, ללהקה הדרומית שהייתה אהודה בניו יורק כפי שהייתה אהודה באטלנטה. נשארתי עם אוקטובר.
אני סובל מסטיית תקן נפשית, אולי בעצם תרבותית, הבאה לידי ביטוי בשאיפה לעלות לקברם של אייקונים תרבותיים שהגדירו את חיי ואת העדפותי - ג'ק קרואק בלואל מסצ'וסטס, אלביס בגרייסלנד ממפיס, המינגוויי בקצ'אם איידהו, ג'ון פורד בפורטלנד מיין, וויילד ביל היקוק בדדווד דרום דקוטה, בילי הנער בפורט סאמנר ניו מקסיקו ואחרים. סטייה שלמיטב הכרתי אינה פוגעת באיש ואינה עבירה על חוקים שבין אדם לחברו, ואולי היא סוג של חידוש היכרות בין אדם למקום.
העליות התרבותיות הללו לרגל למקום הפיזי שבו שוכנים מי שעיצבו אותי - אינן כפייתיות. אינני עולה על מטוס ומניח לקיבתי לנתר כל הדרך ללוס אנג'לס כדי ללון בבונגלו מס' 3 ב"שאטו מרמונט" מכיוון שעל רצפת חדר השירותים שלו נפח ג'ון בלושי את נשמתו. אני סר לאתר המדבר אלי אם אני בסביבה ולא בנסיעה מיוחדת. זאת עמדתי גם בקשר לבניין הדירות "דקוטה", הממוקם בסנטרל פארק ווסט פינת רחוב 72 במנהטן, שבו התגוררו ג'ון לנון ויוקו אונו בימיהם המאושרים בניו יורק ושבכניסה אליו נורה לנון למוות בידי מרק דיוויד צ'פמן, המעריץ האולטימטיבי. מאלה שפסגת הערצתם את מושא אהבתם היא ליטול את חייו באקט חסר פשר של אלימות הנסמכת על ספר פולחן שהמוניטין שלו מוגזמים. לא אהבתי את "התפסן בשדה השיפון" מאת סלינג'ר לפני שצ'פמן שם עצמו הולדן קולפילד, ואני סולד ממנו אף יותר מאז ההתנקשות.
לנון עצמו אינו קבור. ימים ספורים לאחר הירצחו ובפקודת רעייתו, נלקחה גופתו בידי מי מעושי דברה הרבים לבית לוויות בהארטסדייל, ניו יורק ונשרפה בקרמטוריום. אינני יודע מה גרם לאונו להתעלם מהפוביה המתועדת של בעלה המת מאש, משריפות ומהנחייתו הספציפית שלא לשרוף את הכלי ששירת אותו בחייו. אולי משום שגברת לנון בחרה שלא ייעשה לבעלה את שעושים מעריציו של ג'ים מוריסון לפסל הניצב על קברו בבית הקברות "פר לשז" בפריז או לגנבים הסדרתיים של המצבה הניצבת על קברו של בילי הנער.
לא אלמן הנצחה הוא ג'ון לנון - Strawberry Fields בסנטרל פארק מול הדקוטה, המקום שבו ניצבו ממררים בבכי מאה אלף ממעריציו בליל מותו וניסו לעכל את המציאות הקטלנית ולהבין את פשרה, עלה לאונו מיליון דולר, תשלום לעיריית ניו יורק, ונחנך ב־9 באוקטובר 1985 בטקס צנוע. באוקטובר, שנפל כאמור באמצע המולת רבין, עמדתי בשדות התות ונדמה היה לי - כפוף להבדלים המתבקשים ומחויבי המציאות השונה - שאף שסנטרל פארק אינו דומה לבניין האפור והמכוער של עיריית תל אביב, אין יתרון אמיתי לשדות התות על פני הסלעים המכוערים המסמנים את מקום נפילתו של רבין.
לעולם אינך עומד לבדך מול הדקוטה. תמיד ניצבים לידך אוהבי לנון כמוך שהזדמנו למקום. ראשיהם מוטים מעלה ועיניהם סורקות ללא מושג אחר חלונותיה של דירה מס' 72. תמיד ניצב לידך ידען מקומי מטעם עצמו המנהל את הוויכוח הארכיטקטוני אם אפשר לראות את חלונות הדירה מהרחוב, תהייה שהתשובה לה מכילה גם את ההבנה מה ראה עקר הבית לנון כאשר התבונן מדירתו על העיר שכה אהב, ושכדי ליהנות מהזכות להתגורר בה, זכות שאמורה להיות שמורה לכל אחד, השחית ארבע שנים תמימות מחייו, מיליוני דולר ומאבק משפטי נגד רשויות ההגירה האמריקאיות שסרו למרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון וניסו להקיא את הביטל הדעתן מתוכן.
ב־9 באוקטובר מלאו ללנון 75. ב־8 בדצמבר ימלאו 35 שנה למותו. לא אטען באיוולת נאיבית שמותו טרי וצורב בתודעה כפי שצרב ב־1980. מי מאיתנו שאיבדו יקרים קרובים להם יותר מלנון, יודעים כיצד מתרבד האובדן ברבות השנים ומתקבע בזיכרון ובתודעה. מקום הפועם בכאב מתון ומאפשר לנו להמשיך לחיות את חיינו בלי למרר בבכי מדי יום.
לנון נרצח דקה בערך לפני שוויתר העולם על שפיותו באופן סופי ומוחלט, ובעובדה זו לבדה יש משום מזור למת ולמעורבותו האנושית והפוליטית. תאוות השלום של לנון הייתה מולדת ולא עניין נרכש וקוניקטורלי, והוא דגל בו מהיום שבו עמד על דעתו. הוא ניסה להשפיע על העולם, לשנות אותו ולעשותו מקום טוב יותר לחיות בו במאבק עם מערכת פוליטית שאת נכלוליותה ואת רשעותה זיהה, ושבז לה ולעומדים בראשה.
שפתו הייתה אוניברסלית ושיריו הייעודיים התנגנו בכל מקום שבו היו זקוקים אזרחי העולם לתחבושת מוזיקלית אישית ולא נזדקקו לכתוביות בגוף השיר. אין ויכוח מייאש ומתיש בדבר מורשתו. היא ברורה, נוכחת וחדה כתער, ואינך זקוק ליותר משלושה אקורדים ראשונים בפסנתר של "אימג'ן". לכן היה זה כה הגיוני, לא מפתיע ומובן מאליו כאשר נגרר פסנתר ישן לרחוב פריזאי לפני שלושה שבועות ובעליו הקיש את האקורדים המוכרים כדי לעצור את הדם.
מותו של לנון לא הסיט את העולם מציר הרשע שעליו עלה, אך הכאב והגעגוע הם המאחדים הגדולים שלנו כבני המין האנושי. העולם, בהיעדר הוכחה אמפירית, הפך מכוער ומרושע יותר בלעדיו. גרוע מזאת, איש לא תפס את מקומו. שיריו של לנון עשו דברים רעים לנסבלים ודברים טובים לנהדרים. אפשר לטעון שחלום השלום הנאיבי שלו לא עלה יפה ואמונתו בעולם חדש, שבו ערבים זה לזה ומחויבים לטובת הפרט ולרווחתו, מתגלגלת ברחובות מגואלת בדם. לעתים יש יתרון בלא לחיות הרבה כדי לא לראות במו עיניך כמה טעית, אלא אם כן אתם מאמינים שהמתים יושבים על ספסלי ענן לבנים וצמריים, מתבוננים במתרחש לרגליהם ומצקצקים בלשונם מצער.
מודעים כמו חבריהם לפלישה הבריטית של גייסות הרוק לאמריקה, המתינו הביטלס להזדמנות נכונה לחדירה ליבשת. מבין הארבעה, היה זה לנון שציטט דיווחים על התרסקות כוכבים בריטיים באמריקה. "קליף ריצ'רד השתתף בהופעה במקום ה־14 אחרי פרנקי אוולון", אמר לנון לחבריו בהגזמה מסוימת. מגיל 16 היו גיבורי התרבות שלו לני ברוס, אלן גינזבורג, צ'אק ברי, קרל פרקינס, אלביס פרסלי ובאדי הולי. הקלטותיהם הראשונות של הביטלס בגלגולים מוקדמים, הרכבים לא סופיים וטרם שנגעה בהם שכינה מוזיקלית, היו גרסאות כיסוי ל־"Heartbreak Hotel" של אלביס, שקולו הטריף את לנון עם הגיטרה הצרודה שליוותה אותו. "Blue Suede Shoes" ו־"Hound Dog" מאותה שנה הותירו בו רושם בל יימחה שסימניו ניכרים עד
"(Just Like) Starting Over". "אם תקרא לרוק'נרול בשם אחר", אמר לנון, "מוטב שתקרא לו צ'אק ברי". את "That’ll Be the Day" של באדי הולי שמעו לנון ומקרטני ב־1957, בעת ניסיונותיהם הראשונים לכתוב יחד. יש מי ששומעים את השפעתו של בוב דילן ב־"You’ve Got to Hide Your Love Away", שבו נשמע לנון כזמר פולק מלווה בגיטרה אקוסטית כשהוא מחקה את האופן שבו שר דילן דרך אפו.
את הקרדיט לקביעת מועד נחיתתם באמריקה נטל ללא היסוס וולטר קרונקייט בסרט התיעודי המאלף "ארצות הברית נגד ג'ון לנון", שעניינו הלוחמה בשטח בנוי של ניקסון ותלייניו באמצעות ה־FBI ושלטונות ההגירה בניסיונם לגרש את לנון מאמריקה. המגיש המיתולוגי של "חדשות הערב של CBS", מספר כי במערכת שכבה שבועות רבים כתבה קצרה על הפנומן של הביטלס בבריטניה, עד שנמצאה לה משבצת שידור. טרם הסתיים שידור הכתבה והטלפון על שולחנו של קרונקייט צלצל. על הקו היה אד סאליבן, בעל תוכנית האירוח הפופולרית, שאיתר כישרונות חדשים דרך קירות של מקלט אטומי. סאליבן שאל את קרונקייט על הלהקה וכיצד אפשר להתקשר איתה. קרונקייט נתן לו את מספר הטלפון של בריאן אפסטין.
כעבור שבועיים נחתו הביטלס לסדרת הופעות אצל סאליבן. כאשר ניסה הגבר הגיבן, המקומט והאפרורי שדמיונו לריצ'רד ניקסון עורר אי נחת, להסתחבק עם ארבעת המופלאים מליברפול, אפילו לנון, הביטל בעל הפה הגדול והעקיצות הבלתי נשלטות נגד שררה ויומרה, עשה כמיטב יכולתו לשתף פעולה. עד כדי כך הייתה אמריקה חשובה לו. השאר - היסטוריה של היסטריה.
"עד הביטלס הכיר העולם רק את האנגלי הקלאסי", כתב הסופר פול ת'רו ב־1984 ב"רולינג סטון". "בריטי, חטטן, ידען, טרחן שהתקבע בתודעה הקולקטיבית בגל הסימפתיה שהציף את בריטניה במלחמת העולם השנייה ואחריה. פיסות עץ נוקשות כדוגמת דיוויד ניבן, אגומניאקים מעיקים נוסח אליסטר קוק וחתיכות חלודה שהעידו על עייפות מתכת כמו ג'ואן קולינס". הבריטי המקצועי, אבחן ת'רו, סובא הבירה הקרתני, עורר גיחוך בעולם. אבל הביטלס נולדו חביבים ומנחיתותם המעמדית הקולקטיבית לא צמחה טינה מעמדית אלימה כי אם כמיהה אוניברסלית להתחבר לפטמתו של החלום האמריקאי. אלמלא הצליחו באמריקה היו נחשבים כישלון צורב בעיני עצמם.
הביטלס היו חוויה לבנה. המאמץ לזהות בקהל ההיסטרי מעריץ שחור עלה בתוהו. החוויה כולה נרשמה כהזדמנות חד־פעמית של הרוב הלבן והשולט להגיע לפורקן אורגזמי כמו זה שנחווה בכנסיות שחורות בדרום או בהופעות ב"אפולו". לנון היה הביטל היחיד בעל תודעה פוליטית ומעמדית והוא ביקש ליצור קשר עם ההנהגה השחורה. מעיתונאי אמריקאי שנלווה לביטלס במטוס הקטן שהטיס אותם באמריקה שמע לנון על המצעד של מרטין לותר קינג לסלמה ועל מותו של הסטודנט ג'יימס מרדית'. לנון היה מרותק. הוא שינן את הפרטים. התעמק ביסודות ההפרדה הגזעית בדרום, במצבם של השחורים ובמחיר הכבד של מלחמת השולל האימפריאליסטית של אמריקה בווייטנאם.
המפגש הפוליטי הרעיש את השקפת עולמו המעמדית מבית של הנער מליברפול, ובתודעתו נבטו השורשים הראשונים למשיכתו לאמריקה, שהפכה לאובססיה שהשתלטה על חייו. לנון היה כשיר יותר ממקרטני לסוג רטרוספקטיבי של התבוננות וכתיבה. הפרספקטיבה שלו ככותב שירים התרחבה, והוא ניסה לשבור את המטריצה שהגדירה את שותפותו היצירתית עם מקרטני. את שירו האוטוביוגרפי הראשון שלא היה על אהבה ועל אחיזת ידיים אחרי לילה של יום מפרך, "I’m a Loser", כתב לנון אחרי פגישתו הראשונה עם בוב דילן. זה היה ניסיונו הראשון של לנון בדיוקן עצמי שבו היה בשל להציג את עצמו כלוזר, תוך כדי התבוננות מעמיקה ביחסיו ובהשפעת פרסומו על חייו. "זה היה דילן שהראה לי אפשרויות אחרות", אמר, "לאו דווקא באמצעות שיחה איתו אלא תוך כדי האזנה לשיריו".
בעקבות הצהרתו האומללה בדיעבד שהביטלס פופולריים יותר מישו, גילה לנון את צדו השני של התקליט האמריקאי. חמת הזעם והנקמנות שאפיינו את האופן שבו קמה אמריקה, מוסתת ואספסופית להשמיד אותם תרתי משמע, כללה ניתוץ פומבי בניחוח לינץ', שריפת אלבומיהם במדורות המוניות והחרמת שיריהם ברדיו. אלו הפתיעו את לנון, אבל העדפתו את הפן היפה והמרתק של אמריקה כפתה עליו סדרות התנצלויות מביכה, כמעט מתרפסות ומלאות חרטה מזויפת שניפק במסיבות עיתונאים בניסיון להחזיר את השד לקופסה. אז נתקל לנון באיום הפומבי הראשון על חייו. גורמים מיליטנטיים בממפיס הזהירו את הביטלס מביקור בעירם ואיימו לרצוח את לנון.
פרישתו מהביטלס וחבירתו ליוקו אונו החישו את האמריקניזציה של לנון. אחרי הקלטת "אימג'ן" באחוזתו טיטנהרסט פארק באסקוט, היה היעד הגיאוגרפי ומחוז הנפש - אמריקה. ואיזו דרך ארוכה ומתפתלת זו הייתה. לאחר שהויות ארוכות במלונות יוקרתיים בניו יורק, התיישבו לנון ואונו בדירה ברחוב Bank 105 בווסט וילג' ב־1973. משם עברו לדקוטה. אחד הבניינים היוקרתיים בניו יורק שנוהל על ידי קואופרטיב קפדני שהשיב ריקם מועמדים לרכישת דירות כניקסון המודח ואחרים ושדייריו היו בין המי ומי הבולטים בניו יורק. "הייתי אמור להיוולד בניו יורק אבל לא נולדתי כאן", אמר לנון, "אני מצטער שאינני אמריקאי ושלא נולדתי בגריניץ' וילג'". עד שנתחב צו גירוש מתחת לדלת דירתם בדקוטה.
ב־1971 נחתם התיקון ה־26 לחוקה האמריקאית. לפיו היו כעת אמריקאים בגילים 18־21 יכולים להצביע לראשונה בתולדות אמריקה. 11 מיליון מצביעים חדשים. כולם צעירים, כולם - פחות כמה מרובעים יוצאים מהכלל - צאן מרעיתו של ג'ון לנון. אילו היית ניקסון בדרך לבחירות לקדנציה שנייה והיית מכין רשימה של אויביך הגדולים, אין ספק כלל שהיית ממקם את לנון במקום גבוה ברשימה אם לא בראשה. היית מורה לאדגר הובר ולסוכני ה־FBI לעקוב אחר אויב האומה, לצותת לטלפונים שלו, לדובב את מכריו ולהתחקות אחר אמירותיו הפוליטיות.
כאילו ביקש לא להכביד על יוזמי גירושו, פצח לנון בסדרת מופעי צדקה פוליטיים למען ג'ון סינקלייר שנשפט לעשר שנות מאסר על ניסיון למכור שני ג'וינטים לשוטרת סמויה. פעילים פוליטיים שהזמן לא עשה טוב לניתוח מניעיהם נצמדו אליו בתקווה לקחת טרמפ ארוך ומניב על זנבות מעילו. עלוקות המהפכה כג'רי רובין ואבי הופמן, ולהבדיל בובי סיל מהפנתרים השחורים, היו חבריו החדשים. זה לא היה לנון שאיים על ניקסון, אלא החברה שבה הסתובב והדברים שאמר. האיש שגילה שיש שמונה ימים בשבוע התנגד עתה למלחמה בווייטנאם שאיימה להטביע את נשיאותו של ניקסון. מי היה האיש שנבחר על ידי ניקסון לרכז את תיק לנון? ג'י גורדון לידי, רב השרברבים ורמטכ"ל הפריצה לווטרגייט ואחד האנשים המתועבים באמריקה.
אך לא רק אויביו של לנון היו מגוחכים. גם אוהדיו, כמו המהפכנית השחורה אנג'לה דיוויס ורון קוביק ("נולד ברביעי ביולי"), נשמעים נאיבים ועילגים בניסיון כמו־רציני לנתח את מילות "אימג'ן" בניסיון להוכיח את עומק הגותו הפוליטית של לנון. "שווה בנפשך שאין גן עדן? דמיין אם אתה יכול?", ברצינות? צ'ה גווארה היה יורה בראשו של מישהו שהיה מדקלם באוזניו את ההבלים הללו. הכל היה יכול להישאר מטורלל ונאיבי, אולי אפילו מתוק, אלמלא הסוף הקטלני. כמו היום שבו בישרו ילדיו של גורדון לידי לאביהם שהם הולכים לקונצרט של לנון. האב שאל אותם אם ינגנו בהופעה את "אימג'ן". הילדים הניחו שכן. אם כך, הורה האב לילדיו, כאשר יושמע השיר עליכם לעמוד בשקט ולא לשיר עם הקהל. עליכם לשתוק. מהיום שבו התפרקו הביטלס ועד מותו לא הופיע לנון בתשלום. כל הופעותיו היו לצדקה.
המאבק בשלטונות ההגירה התנהל ארבע שנים. עורך הדין ליאון וויילד שהגן על לנון הגיש עתירה אחר עתירה, ולנון חי מהקפאת הליכים אחת לשנייה. בבסיס הקייס הרעוע של הממשל עמדה הרשעה מופרכת מלונדון על החזקת סמים שנשתלו על ידי שוטר שרדף את הביטלס כמפעל חיים. וויילד טען כי זכויותיו של לנון באמריקה מוגנות על ידי התיקון הראשון לחוקה. ב־27 ביולי 1976 פסק השופט אירווינג קופמן בעד לנון, העניק לו גרין קארד וסלל את דרכו לאזרחות. השופט קופמן לא היה ליברל דגול. הוא היה השופט שחתם על צו ההוצאה להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג.
ביום הולדתו ה־70 ויום השנה ה־30 להירצחו של לנון, נדחפו החיים למותו בדמות החלטה נואלת של אלמנתו. האוזן והעין סירבו להאמין, אך מפרסומת בטלוויזיה שבה נצפו ילדים נעזרים בתשמישי תקשורת מודרנית, בקע קולו של לנון שר את "אימג'ן". בקידה למת, שתי ילדות, שחורה ולבנה, הניעו את שפתיהן כמי ששרות עם לנון. הפרסומת הייתה מטעם Cisco המכונה The Human Network. עלה בדעתי שהאלמנה העשירה כקורח יכולה הייתה להקפיא את חמדנותה בחודש לפחות כדי שבעלה המת במרומים לא יחוש כקונדום משומש ביום מותו.
קשה היה לעמוד בשדות התות ולהתאמץ להרגיש משהו. בעיקר כאשר המורשת מוצאת להורג מדי יום ופעמיים למחרת.