תודה רבה לכל המודאגים - הבית מחובר לאינטרנט ובכך גם למאה הנוכחית. זה לא היה פשוט, אבל אחרי שהוקמה ועדת חקירה מול הטכנאי התברר שהוא פשוט לא חשב שהבית שלנו הוא שלנו והלך להציק לארון התקשורת של בית אחר. אף על פי שכל העסק היה מעצבן למדי מצאתי את עצמי מזדהה לחלוטין עם הטכנאי - איך יכול היה לדעת שזה הבית שלי אם עבורי זה עדיין לא באמת הבית שלי?



הום סוויט הום. אין כמו בבית. אבל מתי המקום שבו אתה גר הופך ממש לבית שלך? מתי הבית שבו גרת מפסיק להיות הבית שלך?



מעט מאוד זמן אחרי שבתם הצעירה, אני, עזבה את הבית, ההורים שלי החליטו לשקם את לבם השבור. הם הגיעו באישון לילה (וגם בחצות היום) לבתים של כל אחת מאיתנו, של אחיותי ושלי, ובשיטתיות, טיפין טיפין, כדי שלא נבין את התהליך המתרחש, השאירו עם צאתם שקיות עם חפצי ילדות שלנו שהיו ״חייבים״ לפנות מהדירה שלהם. כמה שנים לאחר מכן, כשהצליחו למגר כל זכר שלנו מבית ילדותנו, הם השלימו את המהלך בשיפוץ שלא השאיר קיר אחד במקומו המקורי. כבר עברו שנתיים ועדיין אני לא יודעת איפה הם מחזיקים את הצלחות. ההורים שלי תמיד יהיו לי בית, אבל הבית שלהם כבר אינו ביתי.



יש לי בית משלי ובכל זאת, קצת כמו אדם ללא מדינה, אני מוצאת את עצמי מדי פעם מסתכלת על הילדים שלי ותוהה איפה ההורים שלהם ולמה הם הפקידו אותם בידי ובידי דרור כל כך הרבה זמן. זאת אומרת, המשחק הזה של אבא־אמא מאוד נחמד והם באמת מתוקים בצורה בלתי רגילה, אבל אני בכלל ממש ממהרת לפעולה בצופים שתפריע לי ללמוד לבגרות באזרחות. מה פתאום ילדים ומשכנתה ורישיון וקניית פינת אוכל?



האם אפשר בכלל לקרוא לבית ״בית״ כשאנחנו רק השוכרים? יש איזה סעיף בחוזה שמגדיר את העניין הזה? האם כשאחרון הארגזים מרוקן מתוכן פתאום נדלק איזה אזור במוח שמסמן לך את הטריטוריה החדשה? כשאתה מפסיק להתלהב מזה שעברת דירה? כמה חוויות ראשונות אתה צריך לעבור כדי שאפשר יהיה לסמן וי?



חמש שנים גרתי בחולון וגם ביום המעבר הסתובבתי לצד הלא נכון כדי לכבות את האור כשיצאתי מהאמבטיה. אולי זה המבחן האולטימטיבי - האם אתה יודע איזה מתג מדליק כל אור ומצליח למצוא אותו בחושך בלי התברברות. אם זה הסטנדרט, אני מכריזה על עצמי כעל חסרת בית באופן רשמי.



כשאתה מפסיק לנסוע באופן אוטומטי לבית הקודם, כשאתה כבר לא שומע את הרעשים האלה שייחודיים רק לבית הזה, כשאתה מכיר את השכנים, כשאתה מפסיק לנקות, כשאתה מאפסן את המקדחה, כשאתה מכיר את הדרך עם הכי פחות רמזורים, כשיש לך את הפינה שבה אתה הכי אוהב לשבת. בינתיים הפינה האהובה עלי היא הספונת בחדר הילדים. יכול להיות שפרצתי דיסק בגללה, אבל אני מרגישה שהיא הכי בית בתוך הבית החדש.



מה בן אדם רוצה מבית? שיהיה הפינה המוכרת לו והמובנת מאליה, שירגיש שם אהוב, אולי אפילו יזכה שלא ישפטו אותו שם. מקום שבין ארבעת כתליו ירגיש בטוח ושייך. לפי החדשות, לכולם גונבים את הבית בשנים האחרונות - השמאל הקיצוני משתלט על השמאל, הספק הציבורי מכרסם ביסודות בית המשפט, הבית היהודי כבר לא ביתם של נערי גבעות ורוקדי חתונות אימים, ומפה לשם המחנות מתפוררים לחלקיקים בגודל של, ובכן, משקי הבית בישראל. איפה הבית שלכם?



הכלל אומר שמה שלא הספקת לעשות בחודש הראשון שאחרי המעבר לנצח יישאר באותו המצב. בבית אידיאולוגי המצב הרבה יותר גמיש - אם לא רעננת ושפצרת את עמדתך, הבית יפלוט אותך החוצה לטובת הבית הראשון שיקלוט אותך. המציאות הישראלית דוהרת, ואין לה זמן לחכות לך עד שתחליט איפה לתלות את התמונה ההיא שעברה איתך מרחוב פנקס. מצמצת ובסלון שלך כבר יושבת משפחה אחרת שמודיעה לך שאתה אינך עוד בעל הבית.



זה קרה פעם לסבתא שלי. איזו משפחה שנראתה לה הכי לבבית וחמודה ביקשה לשכור את הדירה שלה, שילמה איזה חודש־חודשיים ואז הפסיקה להעביר את הצ׳קים. היא זקנה והם התחילו להרגיש בבית אז המשוואה הסתדרה להם ככה. אף פעם לא הבנתי את המושג ״מלחמה על הבית״ כמו באותה התקופה.



השבוע התקדמתי צעדים משמעותיים בדרך לקרוא למקום הזה בית. זה התחיל בהצטרפות לקבוצת הפייסבוק של המושב והגיע לשיא כאשר נשות המושב צירפו אותי לקבוצת הוואטסאפ שלהן. זה הרי המדד האמיתי היום לקבלה לחברה חדשה. לכם זה בוודאי נשמע כמו לול תרנגולות אחד גדול שלא מפסיק לזמזם מסביב לשעון, אבל האמת המקסימה היא שכולן שם מנהלות הקבוצה, והערבות ההדדית קופצת עליך מהטלפון מהשנייה הראשונה באופן הכי נעים ומחמם שאפשר. אולי כמו בשבועות הראשונים שאחרי הלידה אני ממוסכת הורמונים שמשפיעים על תפיסת המציאות שלי, אבל בינתיים אני מתמסרת לזה בכיף. כיף במושב. אולי זה יהיה הבית שלי.