“כולם הרי יודעים מה יהיה סוף הסכסוך. תהיה מדינה פלסטינית, פחות או יותר בקווי 67’. יהיה משטר מיוחד בירושלים (כנראה הכוונה לאגן הקדוש – י"ש). במזרח ירושלים השכונות הערביות יהיו לפלסטינים והיהודיות לישראלים. צריך רק לקבל הכרעה". ציטוט זה שייך לגבי אשכנזי, המתבטא כך בשיחות סגורות, לפחות לפי דבריו של רביב דרוקר. 

נניח שאשכנזי יעמוד בראש רשימה שתנצח בבחירות, יצליח להקים קואליציה יציבה שכל מרכיביה יתמכו בעמדות דלעיל, ויצהיר פומבית על העמדות הללו. מצבה הבינלאומי של ישראל ודאי יוקל, אך האם אכן יושג הסדר? ראוי להתבונן במכשולים הרבים הקיימים בעיקר בצד הפלסטיני, אך גם בצד הישראלי. 

רשימת השאלות לגבי הפלסטינים ארוכה, ועלתה בכל סבבי המשא ומתן, כולל הניסיון האמריקאי הכושל להחיותו ב־2014. האם אבו מאזן או יורשו אכן מייצג את העם הפלסטיני, לאחר עשר שנים ללא בחירות וכששלטון חמאס בעזה רחוק מלהתפרק? אם ייערכו בחירות לפני המשא ומתן, מה יקרה אם חמאס יעלה לשלטון? ובסוגיות המהות: האם הצד הפלסטיני נכון לוויתור מפורש בעניין זכות השיבה לשטחי 48’, ול"סיום הסכסוך"? האם ישראל תוכל להתנגד לזכות שיבה למדינה הפלסטינית, אף שחזרתם של מיליונים ל־6,000 הקמ"ר של אזור יהודה ושומרון ול־360 של הרצועה ייצרו לחץ דמוגרפי בשטח מצומצם, העלול להוליד שאיפות אירדנטיות? האם יסכימו הפלסטינים ל"משטר מיוחד" בהר הבית? לאילו סידורי ביטחון יסכימו הפלסטינים, כך שתימנע חדירת כוחות עוינים למדינה הפלסטינית שיאיימו על מרכזי האוכלוסייה בישראל? על הצד הפלסטיני להיות ערוך לשינויים בעמדותיו. 
 

גם אצלנו תצטרך המנהיגות להתמודד עם סוגיות מורכבות ביותר; בהנחה שיוסכם על קיומם של גושי ההתיישבות ומתן שטח חלופי ביחס של 1:1 – כמה מתנחלים יצטרכו להתפנות, ומי יממן זאת? היכן יהיו השטחים החלופיים בתוך קווי 67’ שיימסרו לפלסטינים (יש לשלול לחלוטין את הצעות ליברמן ואחרים למסירת המשולש לריבונות פלסטיניות – מהלך לא הוגן ולא חכם כלפי אזרחים ישראלים)? ולא פחות חשוב – כל פינוי ייתקל בהתנגדות עממית נרחבת ביותר, חלקה כמובן בעלת נימה משיחית־תיאולוגית שתגמד לחלוטין את אירועי “ההתנתקות", ועלולה במקרה של פינוי כפוי נרחב לקרוע קשות את החברה הישראלית. 

 

גם ההצעות “מחוץ לקופסה" הנשמעות מצד ימין אינן ריאליות כלל: סיפוח שטח C (בנט) או מדינה אחת עם זכויות שוות לכל, כולל ייצוג יחסי בכנסת (הנשיא ריבלין, משה ארנס, ואחרים). אין כל מהלך ריאלי לקדם תפיסות כאלה, ומדיניות הימין דוגלת בעיקר ב"תחזוקת הסכסוך", שאף מחירה אינו נמוך כלל. 

האשליות כי “רק צריך לקבל החלטה" ו"כולם יודעים איך ייראה הפתרון" רווחות בחוגי השמאל־מרכז, אולי אפילו מאז 93’. הן עמדו מאחורי הליכת ברק לקמפ־דיוויד 2000, בניגוד לדעת רבים במערכת הביטחונית ומחוצה לה. שנות האינתיפאדה השנייה הוכיחו כי משא ומתן שאינו מוכן היטב, ושתוצאותיו אינן “מבושלות" ברובן בערוץ חשאי, יוצר רף ציפיות גבוה והתרסקותו מחמירה את המצב הביטחוני. “כולם יודעים" מתייחס לכן עתה למיעוט בציבור הישראלי וכנראה למיעוט קטן עוד יותר בצד הפלסטיני.
 

גם אם העמדות שיוחסו לאשכנזי יהיו לאחר הבחירות הבאות עמדותיה הרשמיות של ישראל, יש להיזהר מתקוות שווא שיוליכו לפתרון מהיר; את הניסיון למימושן ראוי לקדם אחרי הערכת מצב קפדנית של הנסיבות שישררו אז, וניסיון להידברות חשאית; אך יש להפנים שזהו מסע קשה וארוך, שתוצאתו אינה תלויה רק בנו. מבחינה זו ראוי יצחק הרצוג לשבח על כך שהצהיר בימים אלו פומבית שפתרון שתי המדינות, כך נראה, אינו ישים בטווח הקרוב.

הכותב הוא לשעבר ראש מחלקה בשב"כ, מלמד בחוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב