במוצאי השבת האחרונה בחרו ב"פגוש את העיתונות" בערוץ 2 להקדיש דיון שלם עם ארבעה אורחים חשובים לניתוח ההחלטה הרת הגורל של מפקד גלי צה"ל, ירון דקל, לקצץ שעה אחת מתוכניתו של רזי ברקאי ולהעביר אותה לאראל סג"ל. הדיון הזה התקיים בעיצומם של ימים שאין להגדיר את סדר היום התקשורתי בהם אלא כהזיה. התקשורת הישראלית כולה, על מהדורות החדשות ותוכניות האקטואליה שלה, הניחה מהיד את כל מה שהחזיקה כדי לפנות מקום לעסוק בשעת שידור רדיופונית אחת. ישדר רזי ברקאי מ־10:00 עד 11:00 או לא ישדר, זאת השאלה. מעולם לא קיבלו 60 דקות כל כך הרבה תהילה. 
 

הדיון ב"פגוש את העיתונות" היה העיתונות במרעה. אם מישהו לא הבין עד לתוכנית הזאת עד כמה התקשורת זקוקה לכמה אראל סג"לים כדי לאזן אותה במעט, היא סיפקה לו את כל מה שהוא צריך. ולא, אני לא מתכוון ליחסי הכוחות בתוך הפאנל, בזמן שנדב העצני מצא עצמו מנסה להשלים משפט כשמהצד השני התעמתו איתו נחמן שי, אבי בניהו, דן מרגלית ורינה מצליח עצמה. את זה נעזוב הפעם. 
 

מצליח, באופן מדהים ומביך כאחד, התעקשה לדון בעניינו של סג"ל בלי להזכיר את שמו. תמונתו רצה על המסך אבל מצליח בחרה שלא לקרוא לו בשמו המפורש. "האם המתקפה של אנשי הימין על העיתונאי המוערך והוותיק רזי ברקאי, וההחלטה לקחת ממנו שעת שידור לטובת עיתונאי מן הימין, משקפת עידן חדש בתקשורת הישראלית?", שאלה. ולטובת מי שלא הבין בעד איזה צד אנחנו, ומי כאן הטוב ומי הרע, חזרה על זה בשנית. "השדרן הוותיק והמוערך רזי ברקאי מצא עצמו השבוע תחת מתקפה של אנשי ימין, ואם לא די בכך הוא גילה דרך התקשורת שבגלי צה"ל החליטו לחלק את זמן השידור שלו עם עיתונאי ימני". 
 

הכל ברור, הכל מסודר. מצד אחד רזי ברקאי, מצד שני מישהו שאין לו שם. מצד אחד השדרן "המוערך והוותיק", בצד השני "עיתונאי ימני". רגע אחרי תחילת הדיון החלו מצדדי רזי באזעקות תבהלה. נחמן שי, שהיה קרוב להכריז "נחש צפע" על רקע כניסתו של סג"ל לתחנה הצבאית על חשבון שעה אחת של ברקאי, קבע ש"הרוחות הרעות חזרו לתחנה" וש"הפגיעה ברזי בלתי נסבלת". "אני חרד מאוד מחדירת הפוליטיזציה לאולפנים של גלי צה"ל", שיתף אותנו בתחושותיו גם בניהו. עד היום, אם הבנתי נכון את בניהו, הדפו בגלי צה"ל כל פוליטיזציה. עכשיו יביא אותה בצקלונו אראל סג"ל עם שעת השידור היחידה שלו.

אראל סג"ל. צילום: אריק סולטןאראל סג"ל. צילום: אריק סולטן

 

ואם למישהו עוד לא היה ברור עד כמה נורא מה שקורה פה, הסבירה מצליח כי סג"ל "לא בא בגלל שהוא מוערך, הוא בא בגלל שהוא ימני". לי, אגב, אין בעיה עם הבאת מגיש משום שיש לו השקפה אחרת. אני מייחל לזה כבר שנים. ובכל זאת, ההערה הזאת הייתה חצופה ומתנשאת. אין לי מושג מה היו תוצאות ההצבעה אם היינו מעמידים לבחינת הציבור הרחב את השאלה מי יותר מוערך, רזי או סג"ל. אני כן יודע מה היו התוצאות של המבחן הזה אילו מול "העיתונאי הימני" הזה הייתה מתמודדת במשאל רינה מצליח. 
 

הקִטלוג המביש הזה חזר על עצמו בעוד כלי תקשורת. ב"וואלה!" כינו את סג"ל "עיתונאי המזוהה עם הימין". ב"הארץ" הוציאו הודעת פוש שבישרה ש"רזי ברקאי שוקל לפרוש מגל"צ בעקבות קיצוץ תוכניתו עבור מגיש ימני". אחר כך פרסמו שם גם מאמר מערכת, לא פחות, תחת הכותרת "גלי הליכוד", שגם בו הוגדר רזי ברקאי כ"שדרן" וסג"ל כ"עיתונאי הימין". 
 

כל אדם הגון חייב להודות שיש כאן קודם כל התנהגות שמעוררת שאט נפש. כי להתווכח מותר על הכל. אפילו על השאלה אם צריך להוריד לרזי שעה או אם לסג"ל מגיעה שעה. אבל איך, לעזאזל, במדינה שבה רוב מוחלט של העיתונאים באים מהצד השמאלי של המפה, רק אלה הימניים מקבלים את התיוג הפוליטי? איך זה שמעולם לא הוצמד לאיש - מרזי, דרך רביב דרוקר ועד רינו צרור - התואר "עיתונאי השמאל"? הרי בואו נודה באמת, אם מישהו היה מכנה את ברקאי "עיתונאי שמאל", אני מוכן להמר שרזי לא היה נעלב וגם לא היה מגיש תביעת דיבה. אבל לתיוג הזה יש מטרה. הוא לא מקרי. הוא בא לומר - "האיש הזה אולי עוסק בעיתונות, אבל תזכרו תמיד שלצד כל מה שהוא עושה מתנוססת כל העת כוכבית אזהרה קטנה. הוא ימני". 
 

וזה הזכיר לי סיפור שסיפר אורי אורבך ז"ל לפני הרבה שנים, כשאמנון דנקנר המנוח היה נטוע עדיין עמוק בשמאל, הרבה לפני שהפך ל"דנקנר החדש". רזי ברקאי חטף אז שפעת ובגלי צה"ל, אחרי התלבטות, הוחלט שדנקנר יחליף אותו עד שיבריא. אורבך התעצבן. "חשבתי לעצמי, 'למה ברור להם שאם רזי חולה, עדיף לקחת את דנקנר ולא אותי, לדוגמה'", תהה וגם השיב: "אז נכון שדנקנר שמאלני יותר ממה שאני ימני, אבל מבחינתם, דנקנר הוא 'עיתונאי' ואני 'ימני'". מאז, מסתבר, לא השתנה הרבה. באם תרצו, כשרוצים לנצח מישהו בוויכוח, עושים מלאכה קלה ומתייגים אותו כ"שתול". בתקשורת די להגיד עליו "ימני". 
 

"מה מביא את אראל סג"ל, עם כל החיבה, לעמדת ההגשה חוץ מהיותו ימני?", שאל בחשבון הטוויטר שלו רביב דרוקר. "סקופים מטלטלים?... חשבו על כל האנשים שהגישו את המשבצת הזאת בתחנות השונות בעשרות השנים האחרונות. מי בא עם רקע עיתונאי כה דל?". לא צריך להיות גאון כדי להבין שלא עם הניסיון העיתונאי של סג"ל יש לדרוקר בעיה, אלא עם המטען האידיאולוגי שהוא מביא איתו. כשניב רסקין קיבל את רצועת הפריים הנחשקת של שמונה בבוקר דרוקר לא צייץ שנראה לו מוזר שכתב ספורט זוכה ברצועה הזאת. גם ירון לונדון, לבטח מגיש מצוין ומוערך, לא התיישב ב"לונדון את קירשנבאום" אחרי שמישהו בדק את תיק העבודות שלו ומצא שם שורה של חשיפות מטלטלות. 
 

ובכלל, אם סקופים הם המבחן, למה דרוקר לא ממליץ להעניק ליואב יצחק את כל שעות הבוקר של גל"צ? הרי מעטים מסתובבים בינינו עם אוסף חשיפות דומה לשלו. אראל סג"ל, חברי כאח לי, הוא עיתונאי כבר 20 שנה. הוא כתב ב"העיר", ברשת "ידיעות תקשורת", ברשת המקומונים של "מעריב", ב"סופשבוע" של "מעריב" וב"מקור ראשון". הוא שידר ברדיו ללא הפסקה, ברדיו 99 ובגלי ישראל. בארבע השנים האחרונות הוא מגיש בטלוויזיה את "ערב חדש", בשנתיים האחרונות יש לו תוכנית בערוץ 20, ועם ההשכלה העמוקה שהוא מביא איתו לשידור בכל תחום ובכל נושא על כדור הארץ, אני לא מכיר מגיש רדיו אחד בישראל שמסוגל להתמודד. אבל שום דבר מזה לא יעזור לו, אצל כל העיתונאים שלהם כמובן מעולם לא היו עמדות פוליטיות, לצאת מהמשבצת של "העיתונאי הימני". 
 

זה לא סיפור של רדיו, גם לא של רזי ברקאי, אפילו לא של אראל סג"ל. זהו סיפורה של קבוצה שאחרי שהעם הזיז אותה מהשלטון היא מתבצרת באחת מעמדות הכוח האחרונות שנותרו לה ולא מוכנה לוותר. לא על העוצמה, לא על ההגמוניה, לא על היכולת לקבוע סדר יום, אפילו לא על שעת שידור אחת. מכאן - הדרך לשליפת הססמאות ההיסטריות הקבועות קצרה מאוד. שוב אנחנו עם "סתימת פיות", שוב אנחנו עם "התערבות פוליטית", שוב "הדמוקרטיה הישראלית בסכנה". 
 

בכלל, מאז הבחירות האחרונות עושה רושם שהדמוקרטיה שלנו צריכה לברך "הגומל" על כל בוקר שבו היא מצליחה לקום מהמיטה. מירי רגב רוצה לגוון את הפלייליסט של גלגל"צ? הדמוקרטיה בסכנה. משרד החינוך מחליט להוציא מסל התרבות הצגה שנכתבה בהשראת מחבל רוצח? הדמוקרטיה מתה. חוק השקיפות עובר? הדמוקרטיה מתרסקת. ועכשיו, אם לא היה לנו די במצבה הקשה עד כה, הגיע סג"ל וניתק אותה סופית ממכשיר ההנשמה. דומה שמאז החליט נפתלי בנט לעדכן את ספר האזרחות לפני כחודש לא הייתה סכנה כזאת לדמוקרטיה. אם לדייק יותר, השבוע התברר סופית שהדמוקרטיה הישראלית כולה נשענת על שעת השידור של רזי בין 10:00 ל־11:00. יש רזי, יש דמוקרטיה. אין רזי, אפשר להודיע בתדהמה על מותה. 
 

אבל האמת הפוכה. הפוכה לגמרי. שעת השידור הקטנה הזאת של אראל סג"ל היא תחילת התיקון של הדמוקרטיה החולה הזאת. היא הדרך היחידה לפעור סדק קטן בתוך מנגנון סתימת הפיות של השמאל, שעובד כאן כבר שנות דור שעות נוספות. השמאל הזה סגר את ערוץ 7. השמאל הזה ניסה לפגוע ב"ישראל היום". השמאל הזה הלך לבג"ץ וניסה לפגוע ב"גלי ישראל". השמאל הזה שולח על בסיס יומיומי מכתבי תלונה בניסיון לפגוע בערוץ 20. הם לא רוצים איזון. הם לא מבקשים שיח. הם לא מתעניינים בפלורליזם. הם פשוט לא רוצים לשמוע שום קול אחר. הסלון הזה שלהם, כך לפחות הובטח להם בימי בן־גוריון, והם לא מוכנים לאפשר לאיש להיכנס אליו ולדרוך על השטיח בלי רשות. אפילו לא לשעה אחת.  
 

"זה לא בגלל אראל סג"ל", הסבירו המתחכמים, "זה בגלל הפגיעה ברזי. הרי מדובר בעיתונאי ותיק, במי שמשדר כבר 20 שנה בתחנה, איך אפשר לעשות לו את זה?". זו כמובן תשובה שניתן להוכיח בנקל שאין בינה לבין האמת ולא כלום. אני כבר לא מדבר על הגישה המוזרה הזאת, שלפיה מי שנכנס לגלי צה"ל יכול לצאת משם רק עם חברה קדישא. אז מה אם רזי ברקאי משדר שם 20 שנה, אז אי אפשר לשנות?  
 

אבל השאלה האמיתית היא איפה היו כל אלה שצועקים היום כשלקחו ליעל דן שעה כדי לתת אותה לרינו צרור? מה, יעל דן היא לא אישיות רדיופונית חשובה וותיקה? מה, אליה זה כן יפה להתנהג ככה? יכול להיות שכשנותנים שעה לרינו צרור זה בסדר, אבל כשנותנים שעה לסג"ל זה סוף הדמוקרטיה? ומה קרה למצפון של כל אלה כשירון דקל - אותו ירון דקל שהביא עכשיו את סג"ל - פירק לרסיסים את "המילה האחרונה", התוכנית הקבועה היחידה בלוח השידורים היומי של התחנה שאפשרה לאנשי ימין להאזין לה בלי לקבל צפצופים באוזן? כלום. פשוט כלום. הפגנה לא כונסה, ציפור לא צייצה, דרוקר לא כתב פוסט, העורכת של רזי ברקאי לא חשבה שהדמוקרטיה בסכנה.  
 

מה זה אומר? שהכל פוליטיקה. שכל אותם אלה שנזעקו עכשיו להגן על רזי - לא עליו הם נזעקו להגן אלא על הערוגה הפוליטית שלהם. וכשמסתכלים על שורה ארוכה של עיתונאים בכירים, כאלה שיש להם דעה בכל עניין אבל שתקו כשאברי גלעד וג'קי לוי פוזרו לכל עבר, ושתקו השבוע כשפרצה המחאה המכוערת נגד אראל סג"ל - אין אלא להתמלא אכזבה קשה. מסתבר שאין בכל החבורה הזאת איש אחד שמסוגל להתעלות על עצמו ולהגיד "אני שמאלני, אבל אני חושב שמגישים עם דעות אחרות יביאו יותר שיח, יותר גיוון ויותר פלורליזם". כלום. שקט. שתיקה גדולה.  
 

ועוד שתי הערות: 
 

חיכיתי לשווא לראות אם מישהו יעיר משהו על התערבותם של חברי הכנסת נחמן שי, קסניה סבטלובה ואיתן כבל - כולם מהמחנה הציוני - לטובתו של רזי ברקאי. מה, יכול להיות שכשמירי רגב מדברת על הפלייליסט של גלגל"צ זו התערבות פוליטית מגונה, וכשחברי הכנסת של המחנה הציוני עוסקים בשאלה מי יגיש את תוכנית האקטואליה המרכזית של גלי צה"ל, מי יחליף אותו ובאילו שעות, זו התערבות פוליטית לגיטימית? 
 

גם אם אני סבור ששום טראומה לא הייתה נגרמת לשידור הציבורי אם רזי ברקאי היה מוותר על שעת שידור או אפילו על שתיהן, אי אפשר שלא להזדהות עם הביקורת על הדרך שבה הוא גילה את זה, כמעט באקראי. 
 

יתרה מזאת, גם הביקורת שנשמעה נגדו אחרי אותו ראיון עם השר גלעד ארדן - ראיון שבו שאל על כאבם של הורי המחבלים, ועשה השוואה בין כאבם לכאב ההורים השכולים שלנו - לא נשמעה לי בזמן אמת כמו הדבר הכי נורא ששמעתי ברדיו. מראיין מנסה מדי פעם לאתגר את המרואיין שלו גם בשאלות מרגיזות, ואם מדי פעם הוא סוטה הצדה סנטימטר מעבר לגבול, זה לא סוף העולם. אבל אז באה ההבהרה של רזי השבוע, והוכיחה לי שטעיתי. "אני לא יכול לעשות שקר בנפשי ולהגיד לכם שאני חוזר בי", אמר בשידור, "השכול הוא שכול, גם כאן, גם מעבר לגדר, רגשות של הורים שכולים, כאן ושם, לא ניתנים למדידה". 
 

וזו כבר אמירה אומללה, משתי סיבות. האחת, משום שככל שמדובר בהורי המחבלים, אלה מביעים בחלק גדול מהמקרים שמחה על הפעולה שביצע בנם וגאים בו כשרצח חפים מפשע, משהו שאני לא מכיר מהצד שלנו. השנייה, משום שאת דרך החשיבה הזאת אפשר לקחת גם הלאה. הרי לא רק למחבלים יש בני משפחה. גם לנאצים היו. וגם הם בטח היו מאוד עצובים. ובמובן הזה, בעצם, אין הבדל גדול בין אשתו של רועי קליין לאשתו של אדולף אייכמן. איך אומר רזי? "השכול הוא שכול".