אלפי קילומטרים מהבית נמצא המקום הכי מאושר בעולם. יש סתירה לוגית במשפט הזה, אבל ככה קבעו כל מיני סקרים שנועדו להוציא את העיניים למי שמדורגים במקומות נמוכים יותר. שנים של חיבוק ספל הקפה שלי סידרו לי נסיעה לקוסטה ריקה כדי ללמוד עוד על הקפה של הבוקר ועל הדרך לנסות להבין למה אנשים כל כך מאושרים פה במרכז אמריקה.
במקום הכי מאושר בעולם, זה שביקור בו ימנע ממני לתרום דם בגלל אזהרות המסע של מד״א, גרים בכלל בכלובים. סורגים גבוהים סביב מרפסות הבתים, מעוטרים בחוטי תיל, נותנים מראה של שגרירות מאובטחת היטב לכל צריף מט לנפול באיזה כפר מרוחק. הוראות המטווח ככל הנראה נכתבו בדם. עסקי המסגרות בקוסטה ריקה משגשגים כי יותר מדי אנשים לוקחים בכוח דברים שאינם שלהם ועדיין הקוסטה ריקנים נחשבים לעם המאושר בתבל. דאע"ש עוד לא הגיעו לפה, אבל כל עם והצרות שלו, לא ככה?
היום הראשון של האביב לא היה כל כך חגיגי השנה, והחדשות הקשות מהצד השני של העולם היו כמו אמבטיית קרח באמצע חלום טוב במיוחד. גם אנחנו הסתובבנו במדרחוב, גם אנחנו באנו כדי לאכול טוב ולרגע לא חיפשנו את התיק החשוד או את הדפקט שהחליט להתקשט בחגורת נפץ ולהתפוצץ על אנשים שהוא לא מכיר ושלא עשו לו דבר.
יש לי חברים שכבר מזמן ויתרו על טורקיה. הם גם ויתרו על צרפת, על לונדון, על דרום איטליה, על הסקנדינביות. על אפריקה אין בכלל מה לדבר, במזרח כבר כולם מוסלמים או שונאי ישראלים בגלל כמה מטיילים שהוציאו לנו שם רע במלונות שלהם. בתוך רשימת האיסורים הזאת הם מקפידים לציין כמה חשוב לטייל בארץ, במיוחד בימים האלה.
אזהרות מסע הן עניין מתעתע. אמא שלי תמיד אמרה שהכי טוב בבית. היא מתרגשת כשהיא קונה את הכרטיס ליעד החופשה הבא שלה, וחצי שעה מאותו הרגע היא נכנסת לסרטים על כל דבר שיכול להשתבש. למעשה, ייתכן שאמא שלי היא–היא שכותבת את רשימת אזהרות המסע. אם זה לא טרור, אלה רוצחים, אנטישמים, כייסים, יתושים שנושאים את הזיקה, מלריה, אבולה, חנויות שגובות תעריפים שערורייתיים, מזג אוויר שחורג מ־25 מעלות, אפשרות שחבילת התקשורת הסלולרית לא תעבוד כמו שצריך, אוכל לא מספיק טעים. הבור בקריה לא מספיק בטוח עבורה. בטח נורא מחניק שם והיא אוהבת אור ואוויר. גם ריכוז החיילים בוודאי מהווה מטרה.
טרור הוא לא בדיחה. אני בטוחה שאנשי המטה ללוחמה בטרור חושבים אלף פעם לפני שהם קוראים לאנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולוותר על ״הכל כלול״, כי לפעמים ״הכל״ כולל גם פיגוע התאבדות במדרחוב. לא מאוד פורימי, אני יודעת. אין לי גם סנטימנטים מיוחדים לאלה שכשמזהירים אותם מהתנהגות מסוכנת הם שולפים את קלף ״ומחר גם אוטובוס יכול לדרוס אותי ליד הבית״. למרות כל אלה - אנחנו גרים בישראל, איכשהו אזהרות לפיגועים כבר פחות מפחידות אותי.
רשימת אזהרות המסע הישראלית הולכת ומתארכת, בעוד האנשים המאושרים בעולם יושבים במרפסות הכלובים שלהם על כיסאות נדנדה וצופים על הנוף הפסטורלי שהוא האוטו שלהם. המושג ״אושר״ מעולם לא היה מבלבל יותר. בחוץ ג׳ונגלים, יערות גשם שרק קוראים לך לבוא ולחקור אותם ואת החיות שגרות בתוכם, נהרות, פסגות הרים ועצים מספקים סחורה שכל ירקן חולם עליה, והם? הם מאחורי הסורגים ומבסוטים מכל רגע.
העולם הוא מקום מסוכן, ואין לי עניין לקצר את ימי ביודעין. חוץ מאנשים שיש להם הפרעת אישיות ונטייה להתגרות במוות, אני מניחה שכולם פועלים באותו אופן - רק הדרך שבה אנחנו תופסים אזהרות, נשמעים להן ומגדירים לעצמנו קווים אדומים, משתנה. הטייס עכשיו הודיע שאיזו נורה נדלקה לו והוא צריך לחזור לשרוול לבדיקות נוספות. כולה נורה. ניו יורק מחכה לי, בן אדם! מה כבר הנורה הזו יכולה לעשות? היא רק מזהירה ממשהו שעלול לקרות. עלול!
מיליוני אנשים בוחרים לצלוח את דרך המוות בבוליביה למרות השם שהיא הרוויחה ביושר. אמריקאים ממשיכים לנסוע לטייל באיראן למרות משפטי הראווה והעונשים הכבדים שהם עומדים בפניהם אם יואשמו בהאשמות שווא. במקסיקו אולי אין טרור, אבל יש סיכוי לא רע שיחטפו אתכם תמורת כסף או שתיקלעו לקרב יריות בין כנופיות סמים - החופים שווים את זה, לפי נתוני התיירות שם.
לעזאזל, ראיתם מה הולך בסניף ממוצע של חצי חינם בשישי בבוקר? למה לשם אין אזהרת מסע? החיים מסוכנים. בלתי נתפס בעיני שיש אנשים שמחליטים לסיים את שלהם כשהם לוקחים על הדרך את חייהם של אחרים בדרך אכזרית כל כך, אבל זה קורה. זה במודה בכל העולם, כמו שסבתא שלי אומרת, וזה מצב מחורבן. אפשר לשבת בבית ולסנן קללות לטלוויזיה, אפשר להתחמש ולהתמגן או לצקצק מול אזהרות המסע. ואפשר להמשיך לחיות, מה שאנחנו נוטים לעשות בדרך כלל גם אם אנחנו לא שמים לב.
לפי ניהול הסיכונים שלי, אין לי בעיה לקפוץ עם מצנח ממטוס, אבל בחיים אני לא אקפוץ מגשר, קשורה לאיזה חבל גומי מצ׳וקמק. אזהרת המסע לבנגקוק לא השתנתה שנים, אבל המטה ללוחמה בטרור לא ישכנע אותי ש״הקשר הישראלי״ בקאו־סאן מסוכן יותר מסמטה חשוכה בכל מקום בעולם עבור אישה. ככה זה ביטחון אישי - זה עניין יחסי. העולם משתגע ואנחנו ממשיכים להיות מאושרים. אולי לא במקום הראשון כמו הקוסטה ריקנים, אבל אנחנו תופסים מקום מכובד בפסגה.
אמא שלי תמשיך להוסיף יעדים לרשימת אזהרות המסע שלה, בין השאר משום שהיא לא רוצה שאתרחק. היא תזהיר אותי גם מהחלטות לא נבונות, מאנשים שלא באים לה טוב בעין, מספרים לא מוצלחים ולפעמים גם מעצמי. אני אעדכן את הרשימה ואמשיך לחיות, בתקווה שאזהרות המסע לא יתממשו - גם לא ביפו ובירושלים.