אין שחקן או אוהד כדורגל שלא חולם על הרגע הזה בתום משחק גמר - בין אם זה באירוע כמו גמר ליגת האלופות האירופי או גמר גביע העולם, ובין אם זה במפעל זניח במסגרת מקומית - הרגע שבו המנצחים מגיעים לקבל את הפרס שבו זכו (והמפסידים את פרס הניחומים). הרגע הזה הגיע בצהרי יום שישי האחרון גם לחלק החדש הסמוך לעיר איסקנדריה שבמחוז באבל, דרומית לבגדד שבעיראק, בתום משחק בין שתי קבוצות נוער. שניות ספורות לפני חלוקת הפרסים פוצץ עצמו נער, בן גילם של הנערים המשחקים, וגרם למותם של עשרות ולמספר רב יותר של פצועים (לפי דיווחים שונים, בין 30 ל־60 הרוגים וכמעט 100 פצועים). המדינה האסלאמית מיהרה לקבל עליה אחריות למעשה.
הודעות השתתפות בצער מטעם גופים כמו פיפ”א והתאחדות הכדורגל האסייתית אומנם התפרסמו לאחר הפיגוע בשבוע שעבר, והיה גם סיקור חדשותי בינלאומי, אבל נדמה שהעיסוק באירוע תפס נפח גדול יותר במדורי הספורט מאשר בעמודי החדשות. נכון להיום, העולם המערבי מתחבט בתרחישים היפותטיים ומתעלם כמעט לחלוטין ממקרה בלתי נתפס שבו נער שמושפע מאידיאולוגיה מהפכנית מחליט לשים קץ לחייו ולחייהם של עשרות בני גילו שבסך הכל ניסו לשמור על אורח חיים נורמלי ככל הניתן בביטויו האנושי ביותר – כדורגל. במקרה הזה - דינו של הסטאד דה פראנס כדין האצטדיון המוזנח באיסקנדריה; שניהם אובייקט בזירת מלחמת התרבות המתעצמת לנגד עינינו. מקומן של מלחמות (מיותרות ככל שתהיינה) הוא בשדה הקרב, ואחת המשימות החיוניות במאבק המתמשך שעומד בפני העולם המערבי הוא להרחיקן מהמרחב התרבותי ובכלל זה ממגרשי הכדורגל.
התרעות פיקוד העורף