"100 אלף איש מילאו אתמול את כיכר רבין, רובם המכריע בעלי כיפות סרוגות, אך נראו בקהל גם בעלי חזות חרדית. הם מחו בחריפות על דברי הרב יצחק יוסף, הרב הראשי הספרדי, שאסור לגויים לגור בארץ ישראל, אך מכיוון ש’אין ידנו תקיפה’, אנו מאפשרים להם להישאר כשמשים ועוזרים של עם ישראל. בעצרת נאמו רבנים מוכרים, בעיקר מהציונות הדתית, שהפריכו מכל וכל את דברי הרב, על בסיס מקורות היהדות ורוחה”. ידיעה כזו יכולה וצריכה הייתה להתפרסם בעיתון של היום, רצוי לצד דיווח על בקשת ראש הממשלה מהיועץ המשפטי לפתוח בהליכים להדחת הרב. אך לצערנו, הרושם הוא שאין הציבור הציוני־דתי מסוגל להפיק מתוכו מפגן כזה, ובוודאי שראש הממשלה - שנמצא מרצונו בקואליציה עם ש”ס, שהרב הוא פטרונה - לא יפעל כך.

אני מאמין כי רבים במגזר הציוני־דתי שוללים את דברי הרב, כמו גם את אמירתו הקודמת כי אין לשמוע ל”איזה רמטכ”ל” בעניין היחס למחבלים. ראוי לפיכך לקרוא להתנערות קולנית ומוחלטת של הציונות הדתית מדיבורים כאלה, ודווקא מתוך הסתמכות על מקורות היהדות. אתגר הדור הוא להוכיח שדברי הרב (ושומרי מצוות נוספים המשמיעים דברי בלע מסוג זה) אינם מייצגים בשום אופן את היהדות בת זמננו.
 

ידוע שדברי הרב יוסף מבוססים על הבנתו את פסיקת הרמב”ם, העוסקת בציווי המקראי “לא תחנם” (דברים ז, ב), על היחס לעמי כנען לאחר הכיבוש.  יש מחלוקת חכמים לגבי תקפות הפסוק לימינו, ומותר לתהות על מידת התבונה והמוסר בהחלה אוטומטית, ללא שיקול דעת עצמאי, של פסיקה מהמאה ה־12 על מצב שבו קיימת מדינה יהודית ריבונית שחמישית מאזרחיה אינם יהודים.

ראוי לזכור שהרמב”ם עצמו מצא מקלט מרדיפותיהם של מוסלמים קיצונים בספרד ובצפון אפריקה דווקא במצרים המוסלמית, ששליטיה דאז נהגו בו כבוד רב, ולא גירשוהו, אף ש”ידם הייתה תקיפה” עד מאוד. דוגמה מרשימה לניתוח שונה של תפיסת הרמב”ם את “האחר” ניתן למצוא בספר שיצא לאחרונה מאת פרופ’ מנחם קלנר: “גם הם קרויים  אדם -  הנוכרי בעיני הרמב”ם” (הוצאת אוניברסיטת בר־אילן, 2016). ספר זה חותר להוכיח, בהסתמך על כתביו ההלכתיים של הרמב”ם, כי גישתו הייתה אוניברסלית ביסודה, והוא לא שלל למשל את יכולתו של הגוי לזכות בנבואה.  
 

העיקר הוא בנכונות להתגייס למלחמת תרבות ולהנכיח את ההשקפה ההומניסטית בזירה הציבורית על כלל מרכיביה. דומה שתביעת חז”ל: “במקום שבו אין אנשים, היה אתה איש” רלוונטית יותר מתמיד. האם בעת עימות ישראלי־פלסטיני הלובש אופי דתי יותר ויותר, ובמצב מתוח ומורכב ביחסי הממסד עם האוכלוסייה הערבית, רשאי איש הדת הבכיר בארצנו להתבטא כך? האם דבריו שונים משמעותית מדברי ההסתה של חברי הכנסת של בל”ד? התתואר הצהרה של האפיפיור כי יהודי איטליה ראויים עקרונית  לגירוש, ובינתיים ישמשו כשמשים של הנוצרים וחשמניהם בוותיקן? אני מאחל לרב שישכיל לנצל את העובדה ש”שערי תשובה אינם ננעלים” ויחזור בו מדבריו. 


הכותב מלמד בחוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב