“עיתון זה ‘האֻמה’ הוא יצור חדש ברחוב היהודי, עיתון שמסגרתו הוא בין־מפלגתי. ואם תשאלו, מה הפירוש של עיתון 'בין־מפלגתי'? איך יתואר עיתון שיוכל לשמש את כל המפלגות יחד על אף הניגודים והסתירות שביניהן? למאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך החתחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקה כפלדה מכל אברי האומה בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים העומדים על דרכנו, נמצא תקוותנו נידונה כאבודה למפרע”.

במילים הנוקבות האלו נפתח עיתון “האֻמה”, שיצא בארץ ישראל ב־1940 והניח על השולחן שאלה שרלוונטית לחיינו גם היום: האם יש מקום לחשיבה אחרת על בניית החברה בארץ?

לאיש פורץ הדרך ובעל החזון קראו יהודה אשלג, מקובל וציוני נלהב, שראה בשיבה לארץ הזדמנות היסטורית לייסד כאן חברת מופת. אשלג, שכונה “בעל הסולם” (על שום פירוש “הסולם” שכתב לספר הזוהר), חרת על סכין השבת שלו את צמד המילים “מדינת ישראל”, ואת עיקר זמנו בשנות ה־40 הקדיש לנושא שבער בו: גיבוש חזון לבניית חברה המורכבת מפרטים שונים, אך בלבה מפעמת רוח של אחדות.

חדור התלהבות הוא התרוצץ ושטח את רעיונותיו מרחיקי הלכת בפני אישי ציבור כמו בן־גוריון, זלמן שזר, משה שרת, ארלוזורוב, מאיר יערי, יעקב חזן, דב סדן ואפילו חיים נחמן ביאליק. הוא דיבר איתם על אופי החברה המתהווה ביישוב הישן, ועל הצורך להקים כאן חברה המבוססת על אחדות מעל כל ההבדלים. בן־גוריון כתב ביומנו כי נפגש עם אשלג “הרבה פעמים”: “אני רציתי לדבר איתו על קבלה, והוא איתי על סוציאליזם”.

עיתון האומה. צילום: ללא קרדיט

77 שנים אחרי יציאתו לאור של עיתון “האֻמה”, אנו מתמודדים עם אותה שאלה. מדינת היהודים אומנם חזקה ובעלת כלכלה יציבה, וגם עם האויבים מחוץ נראה שלמדנו להתמודד, אך מבפנים מכרסמות בנו הסתה ופלגנות. מדי בוקר אנו מתעוררים לגילויי שנאה והתלהמות, התבטאויות אומללות מימין ומשמאל. סדר היום שלנו מורכב ממעגל קסמים של אמירות סרק שאין מהן מוצא, ותעשיית השיימינג דוהרת במלוא הקיטור ומסיעה אותנו היישר לאבדון.

זו לא הפעם הראשונה שיש כאן חילוקי דעות, זה אלפיים שנה אנחנו מתפלמסים, אבל בסוף תמיד השכלנו להתעלות. מה שקורה לאחרונה חריג בכל קנה מידה. בישראל בת ה־68 ציניות, זלזול והאדרת ה"אני" מכלים כל חלקה טובה, משחיתים את אמות היסוד, מחלישים ובעיקר מעייפים אותנו. וההיסטוריה כבר הוכיחה שחברה שמפלגת ומביישת בסוף מתפרקת או יוצאת לגלות.

בספרו “מהפכת הרוח” כותב בן־גוריון: “’וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ’ הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מילים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכולה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מילים נצחיות אלו”.

זה סלע קיומנו. זה החזון שאיבדנו, והגיע הזמן להשיבו הביתה. נקודת שפל היא תמיד הזדמנות לזינוק קדימה. יום העצמאות ה־68 מעמיד בפנינו הזדמנות לצאת לדרך חדשה ולבניית האומה היהודית בארץ ישראל על בסיס אותן שלוש מילים נצחיות.