יש פרטנר ברמאללה: מחמוד עבאס הוא איש שלום, לא בטוח שמחליפו יחשוב כמוהו

למנהיגות הפלסטינית עמדות יסוד באשר להסדר הקבע: מדינה עצמאית עם גבול המבוסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים ומקבילים. המדינה הפלסטינית גם לתפיסתם תהיה מפורזת מצבא. הם מסכימים לסידורי ביטחון לאורך הגבולות, עם נוכחות צה"ל מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן, אך לא לסידורי ביטחון שמשמעותם בשטח היא סיפוח הבקעה; הם עומדים על בירה במזרח ירושלים אך מסכימים לעיר מאוחדת תוך שיתוף פעולה בין שתי עיריות, ולהכיר במערב ירושלים כבירת ישראל. הר הבית יחולק בין המסגדים לבין הכותל, שיישאר בריבונותנו. סוגיית הפליטים תיפתר רק בהסכמה עם ישראל. עמדות אלו אינן קלות עבור חלק ניכר מדעת הקהל הישראלית ולא רק לנתניהו. אך ללא קשר מי המנהיג הפלסטיני בנקודת הזמן הזאת, אלה עמדות היסוד של התנועה הלאומית הפלסטינית הפרגמטית, שלתפיסתם מהוות פשרה היסטורית – ואם אנחנו רוצים הסדר שתי מדינות, עלינו לנהל מו"מ על בסיס עמדות אלו.

מחמוד עבאס הוא לא העוצמתי שבמנהיגים, והוא גם לא חף מטעויות קשות. אך אם נמתין שחובב ציון יהיה נשיא פלסטין, וכי זו תהיה דמוקרטיה ג'פרסונית שתאפשר לצה"ל לפעול בה באופן חופשי, לעולם לא יהיה הסדר. אנחנו נהיה נדונים להיות מדינה דו־לאומית, מדינת אפרטהייד מנודה ומוחרמת על ידי העולם.

במצב הנוכחי יש עדיין פרטנר ברמאללה, שיכול להגיע להסדר על בסיס עמדות אלו, אשר יקבעו לישראל סוף־סוף גבול קבע במזרח. זהו המפתח, על בסיס תוכנית השלום הסעודית משנת 2002, ליחסים נורמליים בין ישראל לבין מרבית מדינות ערב, וכן לשיפור דרמטי של היחסים הבינלאומיים של ישראל.

הבעיה היא שממשלת נתניהו אינה מוכנה להסדר כלשהו שמבוסס על שוויון בין שתי מדינות, תוך הכרה הדדית ושוויונית בין שתי תנועות לאומיות ותפיסה ביטחונית אזורית פרגמטית. היא חותרת לחזון בלהות משיחי, מתוך תפיסת עולם גזענית ומסוכנת. אין פרטנר בירושלים.