עשרה חודשים לאחר שנבחר בפעם הראשונה לנשיא ארה"ב, באוקטובר 2009, הוענק לברק אובמה פרס נובל לשלום. גבות רבות הורמו ותהיות רבות עלו. הנשיא בקושי מחמם את כיסאו, עוד לא רשם שום הישג, הוא לא עשה שום מעשה מיוחד וכבר מקבל את פרס נובל יוקרתי? ההסבר הרווח אז היה, שחברי ועדת הפרס התרשמו והתפעלו מהנאום שאובמה נשא בפראג בחודש אפריל 2009 שבו חשף את תפיסתו נגד הנשק הגרעיני והזכיר כמה אמצעים לבלימת הפצתו.



כעת, שמונה חודשים לפני סיום תקופת כהונתו בינואר, הנשיא ברק אובמה שקוע במאמץ מיוחד להוכיח כי היה ראוי לזכות מראש בפרס נובל. כך יש להבין את ביקורו הרשמי, הראשון של נשיא אמריקאי, בהירושימה העיר שנהרסה בפצצת האטום הראשונה שהטילה ארה"ב. כך ניתן להסביר את גיחתו לוייטנאם, לעיר הבירה של המשטר שלחם בארה"ב והפיל אלפי חללים מקרב הצבא האמריקאי. כך יש גם לפרש את החלטתו לבטל את החרם על קובה ולחדש את היחסים עם המדינה הקומוניסטית, שנואת נפשם של כל קודמיו של אובמה בבית הלבן. כך גם יש להבין את הסכם הגרעין עם איראן, שברק אובמה יזם, הוביל והשיג.



הביקורים המתוקשרים ומהלכי הפיוס שברק אובמה מבצע בחודשים האחרונים של כהונתו הם בגדר מאמץ הסברתי יותר ממדיני. מאמץ שהמסר שלו: "התפלאתם בזמנו ונדהמתם מהענקת פרס נובל לשלום בראשית כהונתי. אז עכשיו אני מוכיח לכם שהפרס הגיע לי. אני איש של שלום. נגד מלחמות. נגד נשק גרעיני. מתפייס עם יריבים ומתחבק עם שונאים לשעבר".




נשיא מצליח או כושל?


שתי תקופות כהונתו של ברק אובמה עומדות לבירור ולבחינה של היסטוריונים. בשלהי כהונתו, הוא לא נחשב לנשיא טוב במיוחד. אבל גם לא לנשיא כושל. בזירה האמריקאית-פנימית הוא ייזכר בזכות כמה מהלכים ויוזמות במיוחד המדיניות הפיננסית שלדעת כלכלנים בידלה את ארה"ב והרחיקה ממנה את השלכות המשבר הפיננסי של 2008. רפורמת הבריאות של הנשיא (אובמה-קר) היתה מהלך מהפכני מצדו אבל תוצאות הרפורמה שנויות במחלוקת.


במדיניות חוץ, מאזן ההישגים של הנשיא אובמה הוא חיוור ולא מחמיא בלשון המעטה. מומחים חלוקים בהערכותיהם, האם כשל במדיניות חוץ בגלל חוסר הבנה של מורכבות הבעיות בזירה העולמית או בשל התנשאות והתעקשות של "אני יודע טוב מאחרים".



הכישלון הבולט בתחום מדיניות החוץ הוא היחסים עם רוסיה שבתקופה כהונתו האחרונה של אובמה הידרדרו לשפל ולמתח המזכירים את שיאה של המלחמה הקרה. ההתמקדות במאמצי תיווך להשיג הסדר כלשהו לסכסוך הישראלי-פלסטיני שהסתיימה בכישלון צורב ומהדהד, השאיר כתם שחור במדיניות החוץ האמריקאית. מי שיזם מלכתחילה והוביל את המאמץ הכושל הזה היה שר החוץ ג'ון קרי. אבל אם המאמץ היה מצליח אובמה היה לוקח ומקבל את הקרדיט. על כן הכישלון רשום על שמו.



זה לא בדיוק מאזן שהולם מנהיג שזכה מראש בפרס נובל לשלום. מה שנשאר לאובמה לעשות הוא להתאמץ ולהשתדל להצדיק בדיעבד, לאחר מעשה את הענקת הפרס. לא בטוח שהוא יצליח. אבל עם מועמד לנשיאות גס רוח ומוקיוני כמו דונלד טראמפ ודמוקרט פתטי ומגוחך כמו ברני סנדרס, האמריקאים יתחילו לחשוב ויסיקו כי באמת אולי ברק אובמה היה ראוי לפרס נובל.