נניח שהיו בחירות והימין ניצח ברוב מוחץ. נניח שגם בסקרים היה עולה שהציבור הישראלי שבר חזק ימינה, שהוא אינו מאמין בפתרון שתי מדינות לשני עמים, שאין לו אמון בכך שהערבים יכבדו הסכם כלשהו שייחתם בינינו לבינם, ובכלל הוא ציוני יותר, מחובר יותר לארץ ישראל וחסר סבלנות כלפי גורמי שמאל שמנסים לעוות את המציאות וללכת נגד רצון הבוחר, ועוד במימון אירופי. סתם, רק נניח. 



ונניח שאתה איש שמאל מובהק, בעל דעות ואג'נדה, ואתה פשוט לא יכול לשבת בשקט. אתה חייב לפעול, לעשות משהו כדי לשנות את המציאות. חזון חלוקת ארץ ישראל לא נעלם מראשך רק כי העם היושב בציון מאס בו. מבחינתך זהו הפתרון היחיד. מה תעשה? 
 
אם אתה חכם, אתה תוציא סקלפל ומספרי מנתחים, ותנתח את המציאות (ויסלח לי אבי שאני גונבת לו את הדימוי). בניתוחך תבחן שני מטופלים: את גופת התהליך המדיני ואת דעת הקהל הישראלית, שאין חיה ממנה. בגופת התהליך המדיני (שלעתים טועים וקוראים לו "תהליך השלום"), תמצא גוש שאינו ניתן לגישור והוא ירושלים. בניתוח של הישראלי המצוי תגלה כי הוא לאומי וגאה. 
 

איך מתמודדים עם הנתונים האלה? כסף לא יהווה בעיה. כל גוף רציני השואף לבתר את ארץ ישראל ולתת חלקים ממנה לערבים ימומן ביד רחבה על ידי גורמי חוץ. עם מספיק כסף אתה מקים ארגון שמטרתו לחלק את ירושלים ולוותר על חלק מהישגי מלחמת ששת הימים: חלק ליהודים וחלק לפלסטינים (ואני בכוונה לא אומרת "להחזיר", משום שירושלים המזרחית הייתה ירדנית, כמובן, ומעולם לא פלסטינית). כך תוכל לקרב את פתרון שתי המדינות על ידי חיסול סלע המחלוקת הגדול ביותר: עיר הבירה.
 
לוותר הישגי מלחמת ששת הימי. שכונת ג'אבל מוכבר בירושלים. צילום: פלאש 90לוותר הישגי מלחמת ששת הימי. שכונת ג'אבל מוכבר בירושלים. צילום: פלאש 90

 
אבל איך תעשה את זה? דעת הקהל בארץ היא כה ימנית, ובכל יום ירושלים מציפים המונים את עיר הבירה בדגלים ובשירים, כי הם שמחים באמת בכל לבם באיחוד העיר. איך תבשר להם על חלוקתה? 
 
משום שדעת הקהל האמיתית, הדמוקרטית, רצון הרוב, אינה נר לרגליך, ואתה מוכן לדרוס אותה ואת הציבור המאמין בדרך הפוכה משלך, ומכיוון שאתה לא בעמדת כוח מדינית, תיאלץ להשתמש במניפולציות. לך שכור קופירייטר מבריק שימציא לך שם לעמותה, כזה שיפרוט על נימי הנפש הלאומיים ויטעה את הציבור לחשוב שאתם באותו צד. לדוגמה: התנועה להצלת ירושלים היהודית. תכין לוגו יפה בכחול ותכלת, מגן דוד למשל, ורוץ קדימה, חמוש שקרים, סילופים ומניפולציות.

# # #
 
לפני חודשיים נרשמה ברשות התאגידים "התנועה להצלת ירושלים היהודית". בחיי. הקימו אותה חיים רמון ושאול אריאלי, והם מסתובבים במרחב התקשורתי ומטיפים לנו ש"ביום ירושלים מצילים את ירושלים היהודית". מה הם רוצים תכלס? להקים גדר נוספת בלב העיר, לבתר ולוותר על חלקים ממנה. הם מספרים שכך נרוויח גם מבחינה דמוגרפית וגם מבחינה ביטחונית. הבעיה היחידה עם הטיעונים שלהם היא שמדובר בשטויות. 
 
רמון מספר לנו כמה רע בירושלים בגלל קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה הערבית בעיר. הוא מספר שב־1967 היו 70 אלף ערבים בירושלים שיהוו כ־25% מאוכלוסיית ירושלים, ועכשיו יש כ־310 אלף ערבים בירושלים והם מהווים כ־38% מאוכלוסיית העיר. כל זה נכון, הוא רק לא מספר לכם למה. הסיבה לנהירת הערבים אל תוך העיר הייתה הקמת גדר ההפרדה, שמחלקת בפועל את ירושלים ומשאירה 11 כפרים מחוצה לה.
 
תושבי כפרים אלה, שידם משגת לשפר דיור, עברו פנימה אל תוך השכונות היהודיות, מה שמקשה על כולם את החיים. כלומר, הקמת עוד גדר ו"הוצאת 200 אלף ערבים מתחומי ירושלים", כפי שחולם רמון, רק תבריח עוד ערבים פנימה, לרחביה, לרמת אשכול, לתלפיות. אגב, רמון חתום גם על גדר ההפרדה הקיימת, והיה יו"ר הוועדה לגדר ההפרדה ומתאם הפעולות במרחב התפר של עוטף ירושלים. 
 
חיים רמון. צילום: יח"צחיים רמון. צילום: יח"צ

 
רמון גם נהנה להפחיד אותנו מפני הרחם הפורה במיוחד של האישה הערבייה, אך גם זה לא נכון. על פי המחקר של מאיה חושן ומיכל קורח "על נתונייך, ירושלים", נכון לשנת 2008, שיעור הפריון של האישה היהודייה בירושלים זהה לשיעור הפריון של האישה הערבייה. אבל למה לערבב מציאות עם חלומות? 
זה נכון, יש אחוז פחות של יהודים בירושלים מאשר בעבר, אך אם "התנועה להצלת ירושלים היהודית" באמת הייתה רוצה להציל את ירושלים היהודית, היא הייתה מפעילה לחצים על מנת לבנות באופן מסיבי ולאפשר בכך ליהודים לגור בעיר, כי בגלל מחסור בדירות המחירים נוסקים.
 
גם הטיעון הביטחוני הוא זריית חול בעיני הציבור: העובדה שחלק גדול מהמחבלים שפגעו בירושלים השנה (8 מתוך 26) הגיע מכפרים מחוץ לגדר ההפרדה, מוכיחה כי גם חומה בצורה לא מונעת מעבר ממחבל הרוצה לרצוח יהודים.
 
אריאלי ורמון מציעים לשלול את תעודת הזהות הישראלית מ־200 אלף תושבי ירושלים שהם מכנים "גידול ממאיר" (כמה גזענות, כמה שנאה, איזו הכללה). אך בהתייחסו לרעיון חילופי השטחים בוואדי ערה, כותב אריאלי אחרת לגמרי: "כל העברה של יישובים אל תחום המדינה הפלסטינית תיצור מן הסתם מציאות של חוסר יציבות ולחץ ביטחוני על אזור הספר... תוכנית זו עשויה להוות עבורם חוויה טראומטית, 'הנכּבּה' שלהם, ולהוליד תגובת נגד קשה ביותר... רושם זה מזין בציבור הערבי תגובות של ניכור וכעס, שעלולות להניב תוצאות חמורות ביותר. הטיעון הדמוגרפי פועל לכאורה לשמר את אופייה היהודי של מדינת ישראל, אך ספק אם שלילת אזרחותם של עשרות אלפי ערבים בניגוד לרצונם על שום היותם ערבים עולה בקנה אחד עם אופייה היהודי של המדינה, לא כל שכן עם אופייה הדמוקרטי... אין מקום להניח שמדינת ישראל תוכל לכפות צעד כזה על האוכלוסייה הערבית ללא תגובה בינלאומית חריפה ביותר, שתזכיר במידה רבה את היחס לדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד".
 
באתר התנועה מסבירים ש"עושים מאמץ עליון להתחיל ממשהו גם כשיודעים שזה לא מהלך אופטימלי". כלומר, בואו ננסה. מקסימום לא יצליח. כמו תוכנית ההתנתקות למשל. אבל ירושלים היא לא גופה שבאמצעותה לומדים סטודנטים לרפואה לנתח. אין לנו אחרת, ולא ניתן לקומץ מהשמאל הקיצוני לעוור אותנו בססמאות שקריות. הציבור חכם יותר מכל אלה.
המאמר נכתב בהשראת נייר עמדה  של עמותת "לביא"