אם אני עוצמת את העיניים חזק מספיק ומתעלמת לחלוטין מהקולות של שני הילדים שצורחים כי לא נתתי להם לאכול דבק או מנעתי מהם להכניס את המזלג לשקע, אני יכולה ממש להרגיש את הריח הזה של 20 ביוני. זה מין ערבוב כזה של מלח ים, קרם הגנה, הורמונים ואבטיח שהיה יותר מדי זמן בקופסה כשבחוץ 38 מעלות. חודשים לקח לעור שלי להשתקם אחרי החופש הגדול ויכולתי ממש לספור את נקודות החן החדשות שקפצו לי עליו אחרי חודשיים ועשרה ימים של שמש. מי חושב על סרטן בגיל 16.

כמה חנונית הייתי? אומר זאת כך, יונית: המטלות שניתנו לנו לחופש הגדול הוכנסו למגירה אחר כבוד (ואחר השלמה כמובן) כבר בשבוע הראשון של יולי. כחובבת מסגרות ושררה הייתי כבר מטפסת על הקירות באמצע אוגוסט, אבל בשום שלב ההורים שלי לא חששו שיקבלו שיחה לטובת שחרורי ממעצר בתנאים מגבילים.

עוד שלושה ימים זה מתחיל ובכל זאת, רגע לפני שנשמע על אלו שדקרו ועל זה ששתה את עצמו עד חוסר הכרה ועל אלו שזרקו רהיטים בבית מלון באי יווני ואולי בגני השעשועים וגם ניתקל בעצמנו בגרפיטי של איברים שונים בגוף האדם, אלה שקל לצייר כמובן, בא לי להיות סנגורית לרגע. על המופרעים תשמעו בערימות אבל על הילדים הטובים אף אחד לא מספר.

אף אחד לא מדבר על עשרות אלפי בני נוער שיצאו בשבועות הקרובים למחנות קיץ של תנועות הנוער השונות. הם יבנו מבנים עם סנדות וחבלים ויאכלו אוכל בינוני שבדרך כלל מגיע עם תוספת חול, הם ידברו זה עם זה ולא דרך הטלפונים, ואולי יעלו פחות תמונות לאינסטגרם כי ממילא כל החברים שלהם יהיו שם איתם. הם יתקלחו במים קפואים ויתאהבו ויצחקו ויחזירו את היער בדיוק למצב שהיה בו קודם, כי ככה הם גדלו ואלה הערכים שבהם הם מאמינים.

חלקם ימשיכו ויתנדבו לארגן קייטנות לילדים במהלך אוגוסט, צדיקים.

רבים יבחרו להתנדב כל הקיץ. הם ימצאו זמן לים ולחברים ולשטויות שילדים עושים אבל בין לבין גם יעשו סיבוב לכלבים שמעבירים את הזמן במכלאות או בשיעורים פרטיים לילדים שצריכים חיזוק לפני שהשנה הבאה תתחיל, או באלף מסגרות אחרות שנותנות להם לא פחות ממה שהם תורמים להן.

אחרים ימצאו עבודה שתכניס להם כמה שקלים כדי שיוכלו לממן את הסאפ שהם רצו או את שיעורי הנהיגה או את המינוי למכבי. אנחנו נצפה מהם לדרוש מההורים שישלפו את הארנק כי הרי ״הולך ופוחת הדור״ אבל הם ייתנו בראש בלוח המשמרות ויתחזקו את הטלפון הנייד שלהם - בלי עזרה.

האם היה דור שלא אמרו עליו שהוא ״הולך ופוחת״? אני חושבת שהתפנית התפיסתית אצלי הייתה כששמעתי שאמא שלי וחברים שלה שיחקו בחופש הגדול את המשחק האולטרה חינוכי - ״סכין״ (במלעיל כמובן). תחת הכותרת ״אל תנסו את זה בבית״, כללי המשחק כוללים, ובכן, סכין, שטח אדמה וילדים שאוהבים כיבושים. מחלקים את השטח למשבצות ושטח ייחשב ״שלך״ אם הצלחת לנעוץ בו את הסכין - נינג׳ה סטייל. אמא שלי, שבמשך שנים הייתה לי סמל השמרנות וטוהר המידות, הטילה סכינים כתחביב ואפילו לא הייתה רעה בזה לפי השמועות. ככה זה - בהתחלה מנסים להסתיר ממך מידע כילד, אבל כשהוא יוצא - הו וואו, כמה מגיע איתו. מאוחר יותר גיליתי שהיא גם גורשה מהצופים כי השתתפה במסיבות סלוניות ולבשה גרבונים. מדוגמה ומופת של ערכים ומוסר - לבירא עמיקתא של סדום ועמורה. מאותו הרגע כבר לא יכלה להטיף לי על כלום.

גם כשאני עוצמת את העיניים חזק ומתנתקת מהמקום לטובת התחושה ההיא של תחילת הקיץ, אני זוכרת במעומעם כמה החיים היו קשים אז. הלחץ החברתי, האהבות הנכזבות, הצורך להוכיח את עצמך, לא לאכזב את עצמך או את אלה שמאמינים בך, החצ׳קונים - אלוהים, החצ׳קונים. ״הולך ופוחת״? היום פי אלף יותר קשה להיות טיפשעשרה. הוואטסאפ רודף אותך לכל מקום, גם בחופש הגדול, כולם עסוקים יותר מתמיד בלהיות יפים ונכונים ולקבל ערימות של לייקים ולבבות ומה שלא תהיה המקבילה בסנאפצ׳ט. אתה מכונה לייצור תוכן שלא מפסיקה לעבוד ואפילו לא משלמים לך על זה.

הם בטוח יותר קשוחים מאיתנו. הם חייבים להיות.

מדי פעם מישהו מנסה לנחם אותם בעתות משבר ואומר להם שהם חייבים לקחת את הדברים בפרופורציות, שזה לא העולם האמיתי, שהכל יעבור ושהם יצחקו על זה ממש בקרוב. ביקום שבו אפילו נשיא העולם החופשי ״מצייץ״ ולוקחים אותו ברצינות, הקווים כבר כל כך היטשטשו עד שבאמת קשה להבחין בין עיקר לטפל.

הם ילדים טובים. ורגע לפני שאני לוקחת איזה כדור הרגעה כי הבנתי שאני דודה ומדברת על ״דור הצעירים״ שהזמן הקיא אותי מתוכו, אני רוצה לגייס לו תומכים. לא כולם דוקרים, לא כולם פותחים תא מטען מתודלק באלכוהול ולא כולם סתומים. פשוט אלה עושים הכי הרבה רעש.

שרק יעבור בשלום.