בשנת 1977, חודשים אחדים אחרי מבצע אנטבה (שהשבוע ימלאו לו 40 שנה), ביקרה בישראל משלחת של שלושה גנרלים מהפנטגון כדי ללמוד מלקחיו של צה"ל מהפעולה. חברי המשלחת נפגשו עם תת אלוף דן שומרון, שהיה מפקד המבצע, אל"מ רן בג, ראש ענף לוחמה בטרור, ומשה (מוקי) בצר, סגנו של יוני נתניהו בפעולה ומפקד כוח הפריצה.

הרמטכ"ל דאז, מוטה גור, הורה לבצר לספר לגנרלים "הכל", גם על פעולת אנטבה וגם על מבצע נוסף שבו השתתף בצר כשלוש שנים קודם לכן - "אביב נעורים" - חיסול שלושה בכירים באש"ף בדירותיהם בביירות. בצר, שהיה אז קצין צעיר, הופתע מהבקשה וביקש לוודא שאכן מותר לו לספר את הסודות המבצעיים והמודיעיניים של הפעולות. גור חזר על הוראתו לספר "הכל".

בצר, שהשתחרר מצה"ל בדרגת אל"מ, נחשב לאחד המומחים הגדולים בישראל בלוחמה נגד טרור, לוחמה זעירה, הפעלת כוחות מיוחדים ופיתוח תורות לחימה. הוא היה לוחם וקצין בסיירת שקד, סיירת אגוז, סיירת צנחנים, סיירת מטכ"ל, ואף הקים את יחידת שלדג של חיל האוויר. לאחרונה פרסם אוטוביוגרפיה בשם "לוחם חשאי" (הוצאת כתר).

השבוע, בתשובה לשאלתי אם נותרו עדיין פרטים חסויים ממבצע אנטבה, הוא סיפר לי את האנקדוטה על המשלחת האמריקאית, והוסיף "לא. אני לא חושב שנותרו עוד סודות או פרטים שלא נחשפו".

מוקי בצר. לא מוכן לדבר על ההנהגה של היוםמוקי בצר. לא מוכן לדבר על ההנהגה של היום

הסוד האחרון שנחשף, וגם זה קרה כבר לפני כמה שנים, היה על לוחם ב"קיסריה" יחידת המבצעים של המוסד, שנשלח לקניה כדי לאסוף מל"ם (מודיעין למבצע) לפני הפעולה. הלוחם, בעל רישיון טיס, הגיע לניירובי, שבה פעלה תחנה של המוסד שנהנתה משיתוף פעולה הדוק עם שירותי הביטחון המקומיים. הוא שכר מטוס קל ובתואנה שבכוונתו לנחות בנמל התעופה של אנטבה, חג מעל השדה וצילם אותו.

השבוע התקיימו כמה אירועים שהם חלק ממה שאפשר לכנות "פסטיבל אנטבה". ב"מרכז למורשת המודיעין" (מל"ם) בגלילות התקיים ערב ביוזמת סיירת מטכ"ל, לרגל הוצאת ספר זיכרונות של אנשי היחידה שהשתתפו בפעולה. היה גם מפגש של מי שהיה אז שר הביטחון, שמעון פרס, עם בני משפחותיהם של בני הערובה. פרס היה שרוי ביריבות מתמדת ראש הממשלה רבין, וביתר שאת שנים לאחר הפעולה.

רבין הוא שקיבל, בגיבוי הממשלה, את ההחלטה לחדול מהמו"מ עם המחבלים - גרמנים ופלסטינים מקבוצת הטרור של ד"ר וודיע חדד שחטפו את מטוס אייר פרנס לאנטבה, ולפתוח בהכנות למבצע צבאי לשחרור בני הערובה (דרישתם של החוטפים הייתה שחרור 54 מחבלים מבתי כלא בישראל וכמה מחבריהם שהיו כלואים באירופה). אגב, עד היום לא ברור אם חדד חוסל על ידי המוסד ששלח לו רעל בבונבוניירת שוקולד בלגי שאהב, או שמת מסרטן הדם.

שם הצופן של המבצע, "כדור הרעם", נבחר בידי מפקד הפעולה דן שומרון, שהיה אז קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי. המחשב של צה"ל, שנתבקש לפלוט שמות צופן, פלט שם שנראה לדן שומרון לא מתאים. בחוש דרמטי, הוא סבר שיהיה הולם יותר להשתמש בשם קוד אחר שנקב בו המחשב, ושהיה שמו של אחד מסרטי ג'יימס בונד.

בשבוע הבא יתקיים עוד אירוע בירושלים, אך גולת הכותרת לציון המבצע תהיה ביום שני בנמל התעופה של אנטבה. ראש הממשלה בנימין נתניהו יצא ביום ראשון למסע מדיני־ביטחוני־כלכלי בארבע מהמדינות החשובות באפריקה. אחת מהן היא אוגנדה. קשה להאמין שעיתוי הביקור מקרי, ו"פשוט קרה" שאחיו של יוני נתניהו, שנפל במהלך הפעולה ושעל שמו נקרא המבצע, יימצא על אדמת אפריקה באותו המקום ובאותו הזמן.

למעשה, כל הפקת האירוע, שנמשכת כבר חודשים ארוכים, היא באחריות לשכת ראש הממשלה. צה"ל, שמספק חלק מהמטוסים והציוד ואחראי לקיום הטקס, הוא קבלן משנה בהפקה. ראש הממשלה, העיתונאים ונספחים נוספים יטוסו במטוס ראש הממשלה, שהוחכר כמקובל מחברה אזרחית. אך חיל האוויר יעמיד לרשות האירוע שניים או שלושה מטוסים שיטיסו את הציוד, כולל כלי רכב, על פי דרישות היחידה לאבטחת אישים של השב"כ, וגם את הנלווים שאמורים בעצם להיות ניצבים, תפאורת רקע לטקס. אלה הם נציגים של בני הערובה, לוחמים שהשתתפו בפעולה (כמו בצר) או בני משפחותיהם (כמו משפחתו של שומרון) וגם חיילי צה"ל בהווה מהיחידות שהשתתפו במבצע - סיירת מטכ"ל, צנחנים, גולני, חיל רפואה, חיל אוויר, חיל הקשר ועוד.

ראש הממשלה יופיע בטקס בחברת מארחו נשיא אוגנדה יוורי מוסווני, שהיה מיוזמי ההפיכה נגד הרודן צמא הדם אידי אמין, שהעניק חסות לטרוריסטים והיה בסוד תוכניתם. מוסווני שולט באוגדנה ביד רמה זה 30 שנים.

אגב, הטרמינל הישן שבו הוחזקו בני הערובה נהרס לפני כמה שנים. באנטבה נבנה בית נתיבות חדש, כך שהמשתתפים בטקס לא יראו שום שריד למה שהיה במקום לפני 40 שנים.

מבצע נתניהו

מבצע אנטבה מוכיח שוב את האמרה כי להצלחה אבות רבים והכישלון יתום. מיד לאחר שבני הערובה שוחררו, החל בישראל קרב על זכויות היוצרים והקרדיט. במישור המדיני התנהל עימות בין רבין לפרס. ברמיזות ובהדלפות מכוערות הוצג רבין כ"הססן" ופרס כמי שדחף לפעולת חילוץ צבאית. וזאת אף שברור כי רבין כראש ממשלה הוא שנשא באחריות, והיה משלם מחיר פוליטי ואישי כבד אילו הפעולה הייתה נכשלת. הרצון לזכות בתהילה היה כה רב, עד ששרים בממשלה היו מוכנים להשפיל עצמם ולהופיע לכמה שניות בסרט "מבצע יונתן" שביים מנחם גולן - הפקה שהייתה כה זריזה, עד שנדמה שהחלה עוד לפני שמטוסי חיל האוויר המריאו לאפריקה.

אך עוד יותר רווי יצרים היה המאבק על הקרדיט הצבאי־מבצעי. גורמים שונים, ובעיקר משפחת נתניהו, ניסו לנכס לעצמם את המבצע ולהדיר את כל האחרים, גם במחיר של שכתוב ההיסטוריה. המשפחה הצליחה לגרום לדעת הקהל להזדהות ולזהות את המבצע עם אדם אחד - יוני. הגדיל לעשות עידו נתניהו, האח השלישי, שגם הוא שירת בסיירת מטכ"ל וכתב ב־1991 ספר על יוני, שבו ניסה לקבע את מעמדו בהיסטוריה. היעד המרכזי לביקורת, שאליה גויסו גם חלק מלוחמי מטכ"ל, היה מוקי בצר. כל חטאו היה שהעז לומר את האמת.

האמת הזו מופיעה גם בספרו האחרון בפרק על אנטבה. שם הוא כותב כי הפעולה שנועדה להיות שקטה הפכה לרועשת. יוני נתניהו פתח באש לעבר חייל אוגנדי, אף על פי שלא היה צורך בכך. בצר, ששנים קודם לכן נשלח מטעם צה"ל להדריך את צבא אוגנדה, הכיר היטב את התנהגות החיילים האוגנדים. ולכן כשראה שאחד הזקיפים בשדה התעופה מבצע פעולה שגרתית עם נשקו, הזהיר פעמיים את יוני שיתעלם מכך. אך יוני לא שעה לעצתו ויחד עם קצין נוסף, גיורא זוסמן, ירו בחייל באקדחים עם משתיקי קול. הירי השקט הזה יכול היה לעבור בשקט, אך החייל האוגנדי ניסה להתרומם ואז נורה בידי לוחמים אחרים באש רועשת. היריות הפרו את השקט והכניסו את שאר החיילים האוגנדים בשדה לכוננות.

ראוי להזכיר כי זה היה מבצע שנהרגו בו אנשים. בנוסף ליוני נתניהו, נרצחה הנוסעת דורה בלוך, שאושפזה בבית חולים ואידי אמין הורה לרצוח אותה כנקמה, שלושה בני ערובה שנהרגו בחילופי האש - אידה בורוכוביץ', ז'אן ז'אק מימוני ופסקו כהן - וכן 20 חיילים אוגנדים. הצנחן סורין הרשקו נפצע באורח קשה והוא משותק עד היום. וזאת בנוסף לכל עשרת המחבלים שחוסלו.

בדבר אחד אין ספק. המבצע שימש ככן שילוח לבנימין נתניהו לקידום הקריירה הפוליטית שלו. והוא עושה זאת בהצלחה שוב ושוב. זה התחיל בנאומיו נגד הטרור כשהיה שגריר באו"ם בסוף שנות ה־80. אחר כך כתב ב־1993 את ספרו "מקום תחת השמש", שבו מיצב עצמו כ"מר טרור". וזה נמשך עד עצם היום הזה כמנהיג הליכוד הבלתי מעורער וכראש ממשלה בארבע קדנציות מאז 1996.

כמי שנכווה ברותחין, נזהר כעת בצר בצוננין. בספרו אין ולו אזכור אחד של בנימין נתניהו. גם בשיחה על מאמר זה הוא מסרב להתייחס למשפחת נתניהו בכלל ולראש הממשלה בפרט. לעומת זאת, הוא שמח לדבר על ההיבטים המבצעיים והמקצועיים של הפעולה, שבה יש לו מניות רבות, הן בשלב התכנון והן בביצוע. בצר מספר כי הגנרלים האמריקאים התפעלו במיוחד שישראל הצליחה לגלגל מבצע כה מורכב בזמן שיא - ההכנות נמשכו בסך הכל יומיים וחצי.

המודיעין, שבלעדיו סיכוייה של פעולה כזו להצליח קלושים ביותר, נאסף מכמה מקורות. ראשית, מתוכניות אדריכליות של חברת הבנייה סולל בונה, שבנתה את הטרמינל הישן. גם התיאורים של בצר, קצינים נוספים וטייסים שהכירו את שדה התעופה מתוקף עבודתם עם צבאו של אמין, תרמו להכנות.

בנוסף לצילומי האוויר של לוחם המוסד, הייתה חשיבות רבה ביותר לתשאול החטופים שהמחבלים שחררו. זמן קצר לאחר שהונחתו באנטבה, הופרדו בני הערובה הזרים מהיהודים והישראלים. המעשה היה מפלצתי - 30 שנה לאחר השואה גרמנים שוב עושים סלקציה. אך מבחינה מודיעינית, מדגיש בצר, זו הייתה טעות גדולה של המחבלים. שחרור 47 הזרים והטסתם לפריז אפשרו לעמירם לוין, אז קצין באגף המודיעין, ולאנשי המוסד לתשאל אותם. הם סיפקו מידע חשוב, כמו העובדה שבאנטבה יש עשרה מחבלים, ולא רק הארבעה שחטפו את המטוס כפי שסבר המודיעין הישראלי.

אהוד ברק, אז עוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים, וקומץ נוסף של אנשי חיל האוויר, מודיעין, ומבצעים שהיו בסוד התכנון, החלו בהליך בדיקת ההיתכנות והעלו ארבע דרכי פעולה אפשריות. האחת הייתה להצניח את אנשי הקומנדו הימי (שייטת 13) באגם ויקטוריה ולחתור עם הסירות לחוף (הטרמינל היה במרחק של כ־1,000 מטרים מהחוף). הרעיון נפסל משום שבניסוי הצנחה התנפצו הסירות במגען עם מימי הים התיכון, וגם בשל העובדה שאגם ויקטוריה שרץ תנינים. גם התוכנית השנייה - הטסת כוח לוחמים לניירובי, שכירת כלי רכב, נסיעה לאגם ויקטוריה והפלגה על יאכטה לחוף אנטבה - ירדה מן הפרק, בעקר בגלל הזמן הרב שיידרש לה. תוכנית מספר שלוש שנגנזה גם היא הייתה בנויה על הונאה, ולפיה יונחת באנטבה מטוס שיוסווה כשייך ל"אייר פרנס" ובו יהיו מחבלים שלכאורה ישוחררו על פי דרישת החוטפים. לידם יישבו במטוס לוחמים שיתחפשו למחבלים. לפי תוכנית זו אמורים היו הלוחמים לפרוץ ולתקוף.

בסופו של דבר, נבחרה התוכנית המורכבת ביותר, שטומנת בחובה את מרב הסיכונים. זו הייתה תוכנית שנראתה כאילו נלקחה מסרט פעולה ירוד או נכתבה בידי מחבר מותחנים רב דמיון, שאינו מחובר למציאות. מה ששיווה לה הילה קולנועית היה עוד רעיון של בצר: השימוש במכונית מרצדס שחורה, זהה לזו שהייתה לאידי אמין, שלוותה בג'יפים מסוג לנדרובר שהיו בשימוש צבא אוגנדה. כלי הרכב הגיחו מבטן המטוס וקיצרו את מרחק ההגעה ממסלול הנחיתה לטרמינל שבו הוחזקו בני הערובה. יתרונה הגדול היה בגורם ההפתעה.

"תמצית הציונות"

ב־68 שנות קיומה חוותה ישראל ארבעה אירועים מכוננים שתרמו לתדמיתה בעולם כמדינה שמנהיגיה ולוחמיה מפגינים תושייה, יצירתיות ותחבולות כדי להגן על עצמה מפני טרוריסטים ואויבים, גם במרחק אלפי קילומטרים מגבולותיה, תוך נכונות ליטול על עצמם סיכונים רבים:

הסרט "אקסודוס", שהופק ב־1960 על פי ספרו של ליאון יוריס, בכיכובו של פול ניומן, שתיעד בנוסח הוליוודי את מאבקו של העם היהודי לאחר השואה לתקומה לאומית.

חטיפתו של אדולף אייכמן בארגנטינה ב־1961, שרוממה את המוסד למעלת ארגון מודיעין ומבצעים כל יכול וחסר מעצורים.

מלחמת ששת הימים ביוני 1967, שהעלתה את קרנה של ישראל בעולם המערבי ובמיוחד בארה"ב, ותרמה למיצובה כמעצמה אזורית, ושל צה"ל בכלל וחיל האוויר בפרט כאחד הצבאות הטובים בעולם.

מבצע אנטבה, מופת לנחישות של מדינה קטנה להיאבק בטרור בכל פינה בעולם. מה שתרם עוד יותר להערצת ישראל היה העובדה שהמבצע הנועז נערך ביום שבו חגגה ארה"ב את יום עצמאותה ה־200.

אכן, מבצע אנטבה היה אחת משעותיה היפות של ישראל. אך מהי בעצם המורשת שלו? מהו המסר? והאם ישראל תהיה מסוגלת לחזור על מבצע דומה?

"בעיני, המבצע מבטא את תמצית הציונות", מדגיש בצר, "המסר שלו הוא שיש לנו מדינה עם זרוע ארוכה, וכל ישראלי או יהודי שנקלע למצוקה יודע שהמדינה תעשה הכל כדי להציל אותו".

נכון שמאז אנטבה וביתר שאת מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 ובשנים האחרונות על רקע תופעת דאע"ש, העולם מאמץ חלק משיטות הלוחמה בטרור שפיתחה ישראל. אך גם בצר מודה כי "הנסיבות השתנו". אף שהיכולות הצבאיות־מודיעיניות והמבצעיות השתפרו מאז לאין ערוך, יהיה קשה היום לישראל לחזור על פעולה כזו.

בצר אינו מוכן כאמור לדבר על ההנהגה של היום, אך בסיכום של שיחות עם משתתפים אחרים במבצע אנטבה, יש הסכמה כי הממשלות בישראל בשנים האחרונות פחות נועזות ונחושות וחוששות הרבה יותר לאשר מבצעים או פעולות רוויי סיכונים. הפוליטיקאים של היום נתונים להשפעה רבה יותר של תרבות הרייטינג ושל ציבור שמחפש סיפוקים מיידיים, ואינו מוכן לשלם מחיר כואב או להקריב קורבן אישי למען הכלל והאינטרס הלאומי.

ולכן ספק רב אם הנהגה בישראל, גם אם תמצא עצמה במצב דומה, תרהיב עוז לעלות על נתיב דומה. כנראה שמבצע אנטבה היה תרועת הגבורה האחרונה מסוגה.