השב"כ הוא ארגון מצוין. יעיל, מקצועי, מתוחכם ומיומן. אין הרבה תעלומות שהוא לא מצליח לפתור, אין הרבה פיגועים שאינו מצליח לשים את ידו הארוכה על מבצעיהם. כל תיק בלתי פתור הוא ככתם על הארגון, מועקה שחייבים לפתור. כזה הוא הפיגוע שבו נרצחו השוטרים בבקעה, כזה הוא רצח שני הנערים ליד תקוע. הקלישאה האומרת "לא ננוח ולא נשקוט עד שנביא את האחראים לדין" היא כנראה אמיתית, ושירות הביטחון הכללי לא נח גם בשתי התעלומות הללו, אף על פי שעברו כל כך הרבה שנים.

לפני 15 שנה יצאו שני נערים בני 13 מתקוע לטייל בוואדי ליד ביתם. ההורים שלהם לא דאגו כי חשבו שהם בבית הספר. אחר הצהריים, כשלא חזרו, הניחו הוריהם שהם בהפגנה בירושלים. משלא הגיעו גם באוטובוס האחרון התחילו לדאוג ולחפש.

כשחבריהם אמרו שלא הגיעו לכיתה, וכשהמוכר במכולת סיפר שיום קודם לכן הם רכשו אצלו חטיפים בשמונה בבוקר; יצאה משלחת חיפוש לנחל תקוע. בשעות הבוקר נמצאו הילדים במערת חריטון. המראה שנגלה למחלצים היה כל כך מזעזע, עד שגם היום עננה חולפת בעיניהם כשהם חושבים על המקרה.

"קובי מת מוות תנ"כי. זה רצח שמדהים בכאבו הגולמי ובאכזריותו הבוטה", כתבה שרי מנדל, אמו של קובי בספרה "חסדי הלב השבור" שיצא לאור לאחר הרצח. "שני נערים יהודים, בני קובי מנדל, וחברו יוסף איש־רן, הותקפו בידי מחבלים פלסטינים ונרגמו למוות באבנים בגודל כדורי באולינג. אני לא מסוגלת לחשוב על הרוצח הרוגם את בני למוות. אני לא יודעת איך להתמודד עם הכאב והרשע. אני מדמיינת אותו מפחד, קורא לנו, מת לבד באימה ובייסורים".

קובי נמצא במערה כשגל אבנים בגובה שני מטרים מעליו. יוסף נמצא בפתחה, דמו מכסה את קירות המערה ואת אבניה, ושיירי עור של תוקפיו מתחת לציפורניו. מצב הנערים היה כזה שנדרשו צילומי שיניים לזהותם.

יומיים לאחר הרצח דיווח "וושינגטון פוסט" כי ארגון לא מוכר בשם "חיזבאללה הפלסטינית" לקח אחריות על הפיגוע. בהודעה האנונימית נמסר כי הרצח הוא נקמה על רצח תינוקת בעזה. אותו ארגון לקח אחריות גם על הפיגוע בדולפינריום מאותה שנה, אך נסוג לאחר מכן. מאז לא פעל הארגון, אם באמת היה כזה.

זירת הרצח של קובי מנדל ויוסף איש רן ז"ל. צילום: פלאש 90זירת הרצח של קובי מנדל ויוסף איש רן ז"ל. צילום: פלאש 90

מירו כהן, רכז הביטחון של תקוע באותן שנים, עמד בראש משלחת החיפוש. כמו אז גם כיום הוא מחובר לתרבות הבדואית באזור, דובר את השפה ובן בית אצל החמולות שבחרו לחיות בשלום עם היהודים. ככזה הוא טוען שכיוון החקירה של השב"כ והמשטרה לא היה נכון. "הם חיפשו רועי צאן, אבל רועה לעולם לא יעזוב את העדר שלו לפרק זמן כה ארוך", הוא טוען. לדעתו מדובר בציידים.

הציידים שאליהם מכוון כהן הם לא מקצועיים, אלא נערים מהכפר הסמוך הצדים גם כיום באמצעות דחיקת איילה למלכודת, ואז פציעתה באמצעות סקילה באבנים. ביום שנרצחו הנערים הגיעה איילה פצועה לתקוע וחיזקה את החשד של כהן שמדובר בציידים שהיו בוואדי.

"שמונה חודשים לפני הרצח ראיתי סימנים של שערות ודם של חיה שהובילו מהוואדי לכפר הערבי תוקוע", מספר כהן. מעקב אחר סימני הדם הוביל אותו לחמולת סאפי. כשהציץ בחצר ביתם ראה שהם צולים איילה על האש. איש הביטחון גילה שבחמולה ישנם שלושה נערים שלהערכתו הם בגילים המתאימים לציד, ומסר את שמותיהם לשב"כ. לטענתו הנערים מעולם לא נחקרו, אף על פי שהם עדיין מתגוררים בכפר.

אין כמובן הכרח שאותם אנשים שצדו איילה שמונה חודשים לפני הרצח היו מעורבים ברצח הנערים, אך כהן מתעקש שהיה להם מניע: נקמה. "שנה וחצי לפני הרצח הייתה הפגנה בכפר הערבי. כשהרוחות התחילו להתלהט, הגיעו חיילי צה"ל וירו באוויר. מרוב בהלה, טנדר שהיה במקום נסע אחורנית ודרס את אחד המפגינים, בן למשפחת סאפי", הוא מספר.

ארבעה מח"טים התחלפו בגזרה מאז הרצח. "אני אומר להם שמדובר בציידים ולא ברועים", אומר כהן. "אני יודע את השמות שלהם ואיפה הם גרים, ויודע שלאחד מהם היה מניע מעבר לשנאת יהודים כללית".

***

בזמן שעבר מיטלטלים ההורים בין הנאמנות לכוחות הביטחון לבין התחושה שלא נעשה מספיק כדי למצוא את רוצחי בנם. "הפעם האחרונה ששמענו משהו על החקירה הייתה לפני שנתיים", אומר סת' מנדל, אביו של קובי. "באו אלינו שני אנשי ביטחון והראו לנו אולר וכיפה שכתוב עליה באנגלית 'קובי'. הם אמרו שכיום יש התקדמות משמעותית בתחום הפורנזי, ושיחזרו אלינו תוך חודש. לא ראינו אותם שוב".

בנו, דניאל מנדל, נחרץ יותר: "צריך קמפיין והפעלת לחצים בשביל שמשהו יזוז כאן? אבל ההורים שלי עולים חדשים, ואין להם את ההבנה של איך להזיז פה דברים. בשלב מסוים הבנו שכלום לא יקרה ושאנחנו צריכים עזרה. בגלל שאחי היה אזרח ארה"ב, ההורים שלי הצליחו להעביר תקנה על שמו the Koby Mandel Act, שאומרת שארה"ב אחראית גם היא להבאת הרוצחים לדין ושיש פרס על ראשם. אבל למרות החקיקה הזו גם ארה"ב לא עושה כלום בנידון.

"15 שנה ולא מצאו קצה חוט בחקירת הרצח המזעזע של אח שלי וחבר שלו, והרוצחים חיים בשלווה, בלי חשש. זה ביזיון. זה צריך להיות האינטרס של המדינה, כי רצחו אזרחים שלה. הם נרצחו ממש כאן, פחות מקילומטר מהבית. לא מדובר בעומק השטח או בעזה. הרצח נראה כמו נקמה בגלל הכעס הרב שבו הוא התבצע, והוא נראה לא מתוכנן כי הרוצחים לא הביאו איתם אפילו סכין, סתם אבנים שהם מצאו במקום".

"אני מאמינה שאלוקים מחליט מי ימות ומי יחיה, זה מה שמחזיק אותי", אומרת רותי־רינה איש־רן, אמו של יוסף. שמו של הרחוב שבו היא גרה הוחלף לאחר הרצח ל"חלום יוסף" והוא שוכן סמוך לרחוב "סולם יעקב". "אף אחד לא מאמין שזה יקרה לו. אבל אז יש נקישות על הדלת, וזה מעיר אותך בסטירת לחי. מרעיד את אמות הספים. שאלתי איפה היה אלוקים באותו רגע. כמובן שכעסתי, אבל ברבות השנים בחרתי בחיים. אני בטוחה שיוסף גאה בי".

למרות החשש של ההורים, בשב"כ ובמשטרה לא שוכחים את הפרשה, ועל אף הזמן שחלף עדיין מנסים לפתור את תעלומת רצח שני הנערים מתקוע בשני מישורים: המודיעיני והחקירתי. מעדויות משני גופי הביטחון האלו עולה כי בכל תקופת רגיעה התיק נפתח מחדש, ונבחנות שוב הראיות מזוויות חדשות ומעיניהם של אנשים חדשים.

כל כך הרבה שאלות עלו במהלך התחקיר הזה, שאלות שלא נענו על ידי גורמי החקירה. בספרה כתבה שרי מנדל שבאותו יום טייל חבר שלהם בוואדי עם בנו - האם המשטרה תחקרה אותו? האם חקרו את הציידים שאת שמותיהם העביר מירו כהן, הרבש"צ לשעבר? האם יש קשר בין הרצח לבין גניבת עדר עזים גדול שאירעה באותו לילה ביישוב נוקדים, שנמצא בצדו השני של הוואדי? האם תפסו את הגנבים ונלקחה מהם דגימת דנ"א? האם כיום, לאחר התקדמות המדע והיכולות לזיהוי מדויק יותר, נבדקו שוב אלו שנחשדו אז? של מי הכיפה והאולר, ואיך הם נמצאו רק 13 שנה לאחר הרצח?

"אני מאמין שיש צדק קארמתי בעולם והרוצחים יקבלו את העונש שלהם משמיים", נאנח סת' מנדל. "אנחנו מתרכזים בדברים אחרים: הקמנו קרן על שם קובי, ודרכה אנחנו מנסים לעזור ולתמוך במשפחות שאיבדו את יקיריהן".