דצמבר 2013
לפני שבועיים סיימתי לכתוב פה, בבית השכור של אמי ברחוב בלפור בבת ים, את ספרי הראשון, "קופסת קובות". יש כאן סלון קטן המשמש גם כחדר שינה, מקלחת ושירותים יחד. בהול קטן אמי הניחה שולחן כתיבה מעץ ועליו את ערכת הסריגה שלה. לא מזמן טלפנתי אליה ובפעם הראשונה בחיי ביקשתי ממנה עזרה. "אמא", אמרתי לה, "בעל הדירה בחולון מעיף אותי, לא שילמתי כבר כמה חודשים".
"אני לא מבינה למה התפטרת מהעירייה, מרסל, מי מתפטר מתפקיד אחד לפני שהוא מוצא עבודה אחרת?", היא נזפה בי, אבל לא חיכתה לתשובה. "בואי לאמא, נצטופף, נישן יחד ונאכל מה שיש במקרר".
"זה לא יהיה להרבה זמן, אמא", הבטחתי. "בקרוב הספר יצא ואעבור לדירה קטנה ביפו, אבל בינתיים אין לי בית, את מבינה".
"אינעל אבוק, מרסל", היא קיללה, "בטח שיש לך בית, איפה שאמא שלך, שם יהיה הבית שלך, תמיד".
יום אחרי כבר הייתי אצלה, עם כמה שקיות אשפה מלאות בבגדי ובספרי. זאת הייתה שעת ערב מאוחרת ובכל זאת היא נתנה לי מגבת ואמרה "לכי להתקלח. תצאי, יהיה לך אוכל".
כשיצאתי, 20 דקות אחרי, לשולחן הכתיבה הקטן נוסף כיסא מאולתר, שתי צלחות מלאות ברבוניות ושקשוקה על מחבת. הבית הקטן נמלא ריח טיגון.
"כמה זמן לא הפעלתי את הגז. יאללה, שבי", חייכה אלי אמי. התיישבנו ואכלנו. לא סיפרתי לה שכבר כמה שבועות לא אכלתי אוכל אמיתי. לא סיפרתי שהמנות שלי מורכבות בעיקר מקופסאות פלסטיק מלאות במונוסודיום גלוטמט, שבעזרת קצת מים חמים הופך לפסטה או לקוסקוס.
"טעים, אמא", אמרתי בין הלעיסות. אמי ליטפה את ראשי ואמרה "תיזהרי מהקוצים, מרסל, אני אמות אם יקרה לך משהו". חייכתי, התגעגעתי אליה.
בלילה הלכנו לישון זו ליד זו. אמי חיבקה אותי אליה. "עצמי עיניים, מרסל", היא לחשה לי, "הכל יהיה בסדר". אבל לא הצלחתי להירדם. חשבתי על הספר הלא גמור, ההשקה המתקרבת וכיסי הריקים.
בכל יום בשש בבוקר, כשיצאה לעבודה, אמי הייתה מעירה אותי. "מרסל, אני הולכת, קומי לכתוב, יום טוב כפרה אמא שלך". וכך, כשהדלת הייתה נסגרת אחריה, הייתי משפשפת את עיני, הולכת למקלחת, שותה משהו, מתיישבת ליד שולחן הכתיבה הקטן וכותבת. על אנשי השכונות הקטנים, השקופים, העצובים והמצחיקים.
בערב, כשאמי הייתה חוזרת מעוד יום עבודה מפרך ורגליה נפוחות, הייתי מספרת לה את סיפורי ושואלת לדעתה. היא הייתה משמיעה אותה בזמן הכנת הסלט וערבוב האורז והקציצות שהכינה. כשסיימתי לכתוב את הספר, הניחה ידיה על ראשי ובירכה אותי. את פירוש הברכה איני יודעת, אבל ידיה של אם ברוכות מאליהן וכל מילה נוספת מיותרת.
אתמול בצהריים היא לא הלכה לעבודה. משלוח הספרים הראשון היה בדרכו אלינו, והיא רצתה לחזות בו בעצמה ולעטוף את הספרים לקראת ההשקה. "אבל אמא", שאלתי אותה, "מי עוטף ספרים?".
"לבת של מרגלית תהיה השקה מיוחדת, זה ספר ראשון, מרסל, זה כמו ילד", היא הסבירה ופתחה את הדלת לשליחים עם אלף הספרים בידיהם. כמה נוצץ היה ספרי, כריכתו אדומה ומבריקה, מצולמת בה היד של סבתי, מרסל, אמה של אמי, ודפיו מדיפים ניחוח חדש, תקופה חדשה בפתח, כנראה.
לפני שעתיים חזרנו מההשקה. 400 איש הגיעו לעשות כבוד לנערה, ספק אישה, הכותבת להם סיפורים בכל יום. אמי הגישה להם את ספרי, עטופים בסרט כחול וחגיגי, ולא סיפרה להם על הקשר המשפחתי. מבטה הנוצץ בהצלחתי היה חזק יותר מכל אגו אפשרי.
בקרוב אעזוב את ביתה הקטן, המבורך, חמש דקות מהים הגדול, עשר דקות משכונת ילדותי, ואעבור אל יפו הזרה. אני מביטה עכשיו באמי, עדיין לבושה בבגדי ההשקה החגיגיים, שוכבת במיטתה ובאוזניה אוזניות המנגנות לה שירים שמחים מתוך נגן מוזיקה קטן שקניתי ליום הולדתה. שורף לי הלב להיפרד ממך, אמא, אבל בפעם הבאה שאחצה את פתח ביתך אביא עמי גאווה. אני הולכת לדרוש לעצמי תקופה טובה יותר, אמא. מה שתניח התקופה הזאת במקררי, תאכלי גם את, אהובת לבי, תאכלי גם את.
יולי 2016
אני שוכבת במיטתי בדירה שאני שוכרת ביפו. מאז ספרי הראשון הספקתי להוציא ספר נוסף, "דמעות של יין", להרצות ברחבי הארץ, לקבל שתי תוכניות רדיו וטור בעיתון. הספקתי גם לעבור שלוש דירות, להסתכסך עם בעלת דירה אחת, להיפרד סופית מאיזה אהוב מזיק, לנסוע עשר פעמים לחו"ל, להרגיש איך זה להיות נאהבת מצד קוראים, ואיך זה להיעלב מטוקבק בודד שקורא לי "שמנה".
לפני יומיים הזמנתיאת אמי לאכול סטייק במסעדה. כשהכניסה את הבשר לפיה, היא עצמה את עיניה, חייכה ואמרה "חיכיתי לזה, המון זמן אני חושקת בסטייק".
אמי לא סובלת ממחסור או מעוני. אין לה קושי לגשת לקצב ולקנות קילו אנטרקוט עסיסי, אבל כנראה
שחיכתה לזה, לארוחת צהריים עם בתה, במסעדה יפה.
"מרסל", היא הביטה בי, "אני חושבת שהולכים לפטר אותי". "שיפטרו, אמא", השבתי לה, "תנוחי קצת ותמצאי משהו אחר. אין לך מה לדאוג, הבנות שלך מאחורייך". לא שאלתי למה רוצים לפטר אותה אחרי חמש שנים שבהן קרעה את התחת. במקום זה, הזמנתי לה עוד סטייק, שיהיה, שתיהנה. אולי היא רצתה שאקשיב לה קצת יותר, אבל כהרגלי בשלוש השנים האחרונות, מאז שההצלחה הגישה לי יד, אני הדמות המרכזית בחיי. "אמא", אמרתי לה כשנזפה בי להפסיק לדבר כשאני אוכלת, "אני חייבת לסיים את הספר השלישי שלי, כבר שמונה חודשים שאני מנסה וכלום לא הולך".
"מה מציק לך?", היא שאלה והוסיפה לי עגבנייה צלויה לצלחת. "תאכלי קצת ירקות, זה לא מזיק, ואת אוהבת עגבניות צלויות".
"לא יודעת, אמא, זה רומן, מעולם לא כתבתי רומן. אני חושבת שאפרוש מכל זה", אמרתי והכנסתי את העגבנייה לפי. אמי חדלה מאכילתה והביטה בעיני. "הילדות של מרגלית לא יודעות להיכנע", היא ענתה, "לכי הביתה, שבי ותכתבי, אם לא בשבילך אז בשביל אמא שלך".
"בשבילך, אמא?", תהיתי, "מה הקשר?".
אמי הנמיכה את קולה ושתתה קצת מהבירה הקרה. "אני רוצה השקה, מרסל, אני רוצה לחייך, להתלבש יפה, לחלק את הספרים שלך כמו אז, ולקרוא את שמי בהקדשות. נו, תעשי לאמא השקה", היא חייכה אלי. בפעם הראשונה בחיי הבחנתי במשהו נאיבי, בילדה המבקשת מתנה בחנות צעצועים יקרה מדי. "אעשה לך השקה", אמרתי לאמי.
כשהכנסתי אותה למונית קטנה, נשקתי אל מצחה. "מרסל, לכי הביתה, לכי לכתוב, בשביל אמא", אמרה לי, "בשביל אמא".
לפני שלושה ימים, בצהרי היום, בביתי, עשר דקות מנמל יפו, 20 דקות משכונת ילדותי, כשברקע בדיוק אותה נגינת עוד שליוותה את כתיבת שני ספרי הראשונים, מעל שולחן עץ מתנדנד (אם כי פחות מבורך משולחנה של אמי) כתבתי את המילה האחרונה בספרי השלישי. לחצתי "שמור" ושלחתי אל הוצאת הספרים. את הטלפון הראשון הרמתי לאמי. "אמא", שאלתי, והיא כמו ידעה, כמו הרגישה בקולי, שאלה "יש ספר?".
"יש, אמא, יש ספר, ובקרוב אעשה לך השקה. שמעת? בקרוב אעשה לך השקה".
"תהיי ברוכה, ילדתי", היא אמרה, "הוא יהיה רב־מכר, תזכרי מה אמא אומרת לך, הוא יהיה רב־מכר".
בעוד שבוע ימלאו לאמי 60 שנה. כשאענוד שרשרת זהב על צווארה ואקח אותה לחגוג, אגלה לה כי היא הברכה בין הדפים של ספרי.
את שתי עיניה הנוצצות אנשק, את שערה המתולתל אלטף, וכל המילים שכתבתי בחיי יצטופפו, יחבקו זו את זו, צמוד צמוד, ויתגבשו לשתי מילים יפות: תודה, אמא.
לתכניתה של מרסל מוסרי ברדיו 103FM