בימים אלה, כשאנחנו שואלים את עצמנו ואת צה"ל שאלות מוסריות קשות סביב פרשת החייל היורה אלאור אזריה, קיבלנו תזכורת כואבת לכך שהתנהגות בלתי מוסרית או פקודה בלתי חוקית בעליל, יכולות להתרחש לא רק בצבא אלא גם בשורותיה של התקשורת. עורכי כלי התקשורת שנתנו הוראה לצלמים ולכתבים לסקר את יום הגיוס של בנו של אופק בוכריס, נתנו לצוותים שלהם פקודה בלתי מוסרית בעליל. לציבור אין זכות לדעת איך נראה בחור שעומד להתגייס לשירות קרבי משמעותי, כאשר מעל בית הוריו מרחפת עננה כבדה. אין לציבור זכות לראות את אמו ברגעים האלה.

ישנו קו מסוכן בין עיתונות חוקרת לבין רכילות, ואסור לחצות אותו. העיתונות החוקרת נובעת מזכות הציבור לדעת, הרכילות מונעת מהתשוקה של הציבור להציץ. הרצון של כלי התקשורת להעלות את הרייטינג, והאמביציה האישית של עיתונאים להיות אלו שעשו זאת, הם שני קטליזטורים שדוחפים אותנו במדרון החלקלק מהעיתונות אל הרכילות. הרבה מאוד בכי ונהי אנחנו שומעים מכיוון אנשי תקשורת על ה"זילות" במקצוע שגורמות הרשתות החברתיות, אבל הזילות מגיעה קודם כל מבפנים, מהדחף לצוד את עיני הקוראים במקום לפקוח אותן.

מה לא זוכה לסיקור עיתונאי מתמשך? עניין פעוט לכאורה כמו הכוונה של שר האוצר לייבא לארץ דגים מסין, על חשבון ענף דגי הברכות המקומי. כחלון החליט להיות חתום על רפורמות, זה הטיקט הציבורי שלו וכנראה שלא חשוב לו אם על הדרך הוא יפגע פגיעה אנושה בחקלאות המקומית, במגדלי הדגים ובנוף (בעקבות ייבוש צפוי של בריכות דגים).

אבל כלי התקשורת מתעניינים קצת פחות בעמק בית שאן ובחקלאים אלמונים, אלה לא מביאים רייטינג כמו למשל נינט טייב, שכל צעד שלה זוכה לגדודי צלמים ודיווחים. השבוע הנסיכה החליטה לעזוב את הארץ, והתקשורת כמובן מלווה אותה בחיבוק חם. ומה לנו כי נלין על נינט? אנחנו לאום ששב אל אדמתו אחרי אלפיים שנה של עיסוק לא יצרני במסחר וחוסר אחיזה באדמה, והלאום הזה לא מקדש את האחיזה באדמה, לא מסבסד את החקלאות המקומית ולא רואה בה מקור לגאווה אלא סיבה נהדרת לשלם עוד כמה שקלים בסופר. אז מגיעה לנו מאמי לאומית שלא באמת נטועה כאן.

נכון, היה ראוי מבחינה תקשורתית לסקר באופן יומיומי את מכירת החיסול של הערכים האלה לטובת הקריירה של שר האוצר, אבל צוותי הצילום יישלחו לנמל התעופה לצלם את נינט או לבקו"ם לצלם את משפחת בוכריס. עם עיתונים כאלה באמת יעטפו מחר דגים. והם כנראה יהיו סיניים.

התקשורת דווקא יודעת להתגייס למען מטרות כשהיא רוצה. או אז היא נשמעת כמו מקהלה של קול אחד. קחו למשל את הטיפול בעסקת גלעד שליט: כמה איפכא מסתברא זכינו לשמוע בתקשורת? איזה משקל תקשורתי ניתן לקולם של אלה שהזהירו שהשחרור הסיטונאי של אסירים ביטחוניים יביא לגל טרור חדש ולשפיכות דמים של ישראלים? כמעט אפסי.

היה נדמה שהתקשורת יישרה קו: לשחרר את גלעד שליט. הסיבה היא כפולה: אידיאולוגית ורגשית. אידיאולוגית משום שרבים מהעיתונאים חושבים משום מה שהתנגדות גורפת לשחרור מחבלים נחשבת, לא עלינו, כ"ימנית". אבל לא פחות חשוב, מסחטת הרגש שבמצוקתם של חייל חי בשבי ושל משפחתו הייתה משאב רייטינג אדיר שהתקשורת זיהתה מיד. הרי הרבה יותר מרגש לראיין את אמא של שליט או לצלם את אחיו מפגין בהר הרצל מאשר לראיין איש ביטחון שיזהיר מפני עתיד שחור.

מאז נרצחו שישה ישראלים בידי משוחררי שליט או במימונם: אייל יפרח, נפתלי פרנקל, גיל־עד שער, נצ"מ ברוך מזרחי, איתמר רוזנפלד ודני גונן זכרם לברכה. המחבל שרצח את הרב מיכאל מרק ז"ל מעתניאל וחוסל השבוע, גם הוא שוחרר מהכלא הישראלי.

על פי המידע שבידי, שותפו לחוליה, איש מנגנוני הביטחון הפלסטיני, הוא ככל הנראה ממשוחררי שליט. אף על פי שהשב"כ לא פרסם את המידע הזה, הוא נאמר למשפחת מרק. רוב המחבלים שיוצאים מהכלא לא הופכים להיות פעילי זכויות אדם, הם חוזרים היישר לזירת הפשע כדי לנסות לרצוח שוב. אבל האם עכשיו מגישי החדשות יפעילו בסיום המשדר מונה למספר קורבנות הכניעה לטרור ועסקת השחרור, כפי שמנו את ימיו של שליט בשבי?

או־קיי, הבנתי, העובדה שנינט ובעלה עוזבים ללוס אנג'לס היא האירוע הלאומי החשוב, זה מה שמעניין את הציבור והתקשורת. אז למה לי להילחם בטחנות רוח? הנה, כתבתי שיר לכבוד האירוע הלאומי, בתקווה שהצלחתי לשרבב לתוכו גם כמה נושאים "שוליים" שנותרו בצד בשל גודל השעה: אל תלכי, נינט, אל תעזבי/ בשביל מה? הרי אמריקה כבר כאן/ תכף יתחילו לייבא דגים מסין כדי להוריד את מחירם לצרכן/ אז מה אם זה ייבש את החקלאי ואת בריכות עמק יזרעאל?/ אם יקר ללבך הקפיטליזם, תאמיני לי - כבר אין כמו ישראל/ אין לך מה לחפש שם, נינה, אנחנו המדינה הכי אנושית/ איפה עוד ישנו מקום שבו מחבלים יוצאים אחרי שנתיים לחופשי?/ איפה עוד ישנה כזו תוכנית שיקום, הרי המצאנו את האסיר המלומד/ הוא ילמד על חשבוננו הנדסה וניהול בטרם ישתחרר שוב לג'יהאד.

אל תבכי, יא נינה, אל תבכי, חבל על הים של הדמעות/ אם תתגעגעי יותר מדי העיתונאים ייתנו לך עין לציון לראות/ את מבטו הנבוך של מתגייס שאביו עדיין נלחם על שמו/ וכדי שלא תפסידי כלום, נוסיף ״זום אין״ גם על פניה של אמו/ חכי שנייה, נינט, ושקלי לבוסס עוד בביצה המקומית/ כי אם הסינמטק תומך בסרבנות אז לפחות שה״מאמי״ תהיה לאומית.

tguvot@maariv.co.il