מכיוון שנולדנו בהפרש של יומיים, אני זוכר את יום הולדתו של פול מקרטני. לאנשים יש נטייה לזכור את מי שנולדו איתם באותו חודש והם בני אותו מזל וממשיכים לקבל את הבלוז הרבה אחרי בלותם. כאשר היה עליו לחשוב על גיל מתקדם כמטפורה לשיבה טובה, בחר מקרטני ב־64. משם בערך התחלתי לעקוב אחרי חתירתו הקוסמטית הנמרצת והכפייתית חזרה אל הרחם.



מקרטני, שמלאו לו 74 ב־18 ביוני השנה, קרוב יותר לאדם שהכרנו אותו בשנות ה־60 מאשר לאנגלי זקן. כמובן שאני מתקנא בשערו הערמוני השופע והגולש על ראשו בגלים סמיכים, אבל עוד ניתוח פנים אחד, הרמת גבות, מתיחת פימה והרמת סנטר, ומקרטני יהיה עובר במחלקת יילודים.



הוא היה צעיר מהביטלס האחרים ונאה מהם בפניו הגלויים, הילדותיים והתמימים ובמה שנראתה כעין עצלה אבל לא הייתה. רוב האביונות של המעריצות הצעירות ביציע היו עבורו. אם נדמה לכם שאני מרחיב את הדיבור על גופו של אדם ולא לגופו של עניין, אתם צודקים חלקית.



אדוות הביטלמניה האחרונה חלפה בגווה של אמריקה ב־2014, במלאת 50 שנה לנחיתתם הראשונה בניו יורק. אחר כך ציינו המהדרין חצי מאה ל"Rubber Soul", וב־6 באוגוסט יחגוג "Revolver" חצי מאה גם הוא. בהיעדר עדי אופי אחרים (אפילו סר ג'ורג' מרטין הנצחי הלך לעולמו), יהיה זה מן הסתם נגן הבס הגרמני קלאוס וורמן מהמשפחה המורחבת, שיספר על האיור ("יצירת מופת" הוא קורא לו) שצייר לעטיפת האלבום עבור 50 דולר.



התירוץ למה שנראה כהתחלה מתנכלת למקרטני הוא ה־Box־Set הצנוע (ארבעה דיסקים), "Pure" שמו (אם אתם יורדים לסוף דעתו), האורז בתבונה מרתקת את קריירת הסולו שלו עם Wings ובלעדיהם. מה שיפה בחבילה הזאת הוא רזונה הכמעט ספרטני (לא תכונה מקרטנית) וצילום העטיפה של פול מזוקן מאת לינדה אשתו מימי אלבומו הראשון בחוותם בסקוטלנד. ואלבום מחווה כפול, שבו מבצעים את שיריו כל המי ומי של עולם הפופ־רוק הנוכחי, כפי שנהוג לחגוג אמנים מסדר גודל אייקוני עם תיק עבודות כה מיתי, שאם תמחקו מהארכיון ומהזיכרון הקולקטיביים כמה מהשירים היותר חשובים בו, ייפערו בכדור הארץ בולענים ענקיים כמו אלה שיוצרים שברי האסטרואיד הפוגעים בערים גדולות ב"ארמגדון".



באלבום המחווה משתתפים בוב דילן, בילי ג'ואל, סטיב מילר, קט סטיבנס, בריאן ווילסון, ווילי נלסון, רוג'ר דלטרי, כריסי היינד, ד"ר ג'ון, סמוקי רובינסון ואחרים. זה לא אלבום, זו הטיטניק בלי הקרחון.



כנער מוכה סנוורים נהיתי אחרי מקרטני יותר מאשר אחרי חבריו המוכשרים בביטלס, שלא היו ארוזים בתבונה אסתטית כמותו. יותר מאיש תרבות אני פרֵח מוכה טריוויה, המושקע בהיבטים השוליים של החיים ולא בעיקרם. רינגו לא איים מעולם על בראד פיט. לקח לג'ורג' זמן רב למצוא את המראה שעשה איתו צדק וסידור השיניים. וג'ון היה צעיר שמנמן שנלחם במשקלו לא פחות מהתנגדותו למלחמה בווייטנאם, שהבשיל לגבר נאה בערך בשנה שבה נרצח ואחרי שגזם את מחלפותיו ונפטר מהצורך הנשי בסגנון איוונקה להזיז את שערו מעיניו בשתי אצבעות מורות וזהירות. זה המקום שבו ראוי להבהיר שאני מהמחנה הגורס שהוא לא קיים יחסים עם בריאן אפשטיין.



למצקצקים בלשונם בהמולה לעגנית, טוב תעשו אם לא תעשו שקר בנפשכם ותודו שמיק ג'אגר ריתק אתכם יותר מקית ריצ'רדס. כל אלה לא באים על חשבון הקביעה הנחרצת שמקרטני חתום על כמה מהשירים הגדולים בהיסטוריה של ההגברה החשמלית, בעיקר היום, כשאנחנו יודעים מי כתב מה, למרות הקרדיט המשותף לנון־מקרטני. ודאי אחטא לרשימה כולה אם אציין את חלקה ובעברית (הדפוס משתגע ועושה כרצונו כאשר מאתגרים אותו ב־20 מילים באנגלית): "אתמול", "אלינור ריגבי", "פני ליין", "היי ג'וד", "הדרך הארוכה והמתפתלת", "שיהיה", "היא באה דרך חלון האמבטיה", "בלקבירד" ועוד.



כאשר פתחו הביטלס את "אפל" לאמנים מבחוץ, הגיעה מאמריקה השלישייה הטרייה טרם אלבום הבכורה שלה, קרוסבי, סטילס ונאש, ושרה באודישן את "בלקבירד" בהרמוניה נפלאה ובליווי הגיטרה האקוסטית של סטילס והושלכו מכל המדרגות. אני חושב שזה היה מקרה מובהק של קנאת פין, הביטלס זיהו את הפוטנציאל ובחרו לקפד את ראשו בסגנון פטיש הכסף של מקסוול, לא מיציאותיו המוצלחות של מקרטני.



בנוסף למוצרים שכבר הזכרתי, ראתה אור ביוגרפיה חדשה של מקרטני - "Paul McCartney: A Life" - מאת פיליפ נורמן מחבר "Shout!", ספר על הביטלס. עבור מי שהפסיק להאזין למקרטני ב"Ram", אלבום הסולו השני שלו, מלא הספר סיפורים וגילויים חדשים מהטעם הפשוט שנטשתי את מקרטני בגלל דעות קדומות ואהובתו לינדה איסטמן.



אנחנו יכולים להכיל יוקו אחת בחיינו. בדיעבד, מוזיקלית לפחות, הבנתי שלינדה ייצגה הרבה יותר מהצעקות הפרימיטיביות של יוקו. היא למדה לנגן בפסנתר בשקדנות רבה. לא ארתור רובינשטיין אבל שמיש. אני מבין גדול באהבה ומה שהיה בין מקרטני ואיסטמן הוא מסוג המקרים הנדירים הללו של אהבת אמת שרק המוות - מותה של לינדה בגיל צעיר מסרטן - יכול להפריד ביניהם. אני פחות נרעש מתמיכתה של לינדה הצמחונית במוצרי טבעול. ישנו כמובן גם האופן שבו אנו בוחנים זוגות על פי הצאצאים שהעמידו.



המטרד הגדול בחיי הביטלס אחרי פירוקם היה השאלה האוטומטית בדבר שובם לעבוד יחד. סירובם של הביטלס, בעיקר של ג'ון ופול, עמד בפני הצעות כספיות מפתות ביותר. כמו להקות אחרות שהמוות הכה בהן, יכול לנסח מישהו תובנה בנוסח: אילו מתו ביטלס אחרים ניתן היה לחלום על חבירה חלקית. הצמד ג'ון ופול למשל. אינני גאה במחשבה הזאת והיא אינה בטעם טוב, אבל אינני היחיד שהיא חלפה במוחו. השבוע נמסר כי רינגו יצטרף למסע ההופעות של מקרטני. אי אפשר להעמיס על זה כותרות. רינגו מתופף מצוין, זמר רע וחיבר כחמישה שירים ראויים להאזנה.



הקופסה החדשה של מקרטני הייתה גילוי עבורי. מתוך 67 השירים המופיעים בה הכרתי כ־20 שירים גג. המוכנות הנפשית שלי שהשאר יהיו דרעק הוכחה כנכונה בחלקה בלבד. השאר חדשים לי לחלוטין, ויש ביניהם שירים שאינם נופלים מאלה של מקרטני הביטל במיטבו. החיים מלאים דעות קדומות, וכאשר שר מקרטני את "Live And Let Die", שיר הנושא של ג'יימס בונד שהפסיד באוסקר לברברה סטרייסנד וכריך השמאלץ "כך היינו", נפרדה דרכנו.



כפי שקורה לגברים מסוימים, אני חושש שחלק גדול מחדוות היצירה וגם נתח גדול מכישרונו של מקרטני נטשו אותו עם הסתלקותה של רעייתו. זו מסוג הקביעות שאין קושי להוכיח בהשוואה בין המוזיקה שעשה לפני ואחרי. תחושת דחייה נוספת עלתה מהעובדה שאת חתירתו הנמרצת חזרה אל הרחם ומלחמתו האבודה בזקנה ליוו התנהגות אינפנטילית ודיבור מתיילד שנשמעו כחריקת ציפורניים על לוח.



הוא אינו טיפש, והתנגדותו להשתלטות אלן קליין על הביטלס שעליה חתמו חבריו, חסכה לו מיליוני דולרים בתביעות משפטיות, ובחירתו במשפחת איסטמן לייצג את האינטרסים שלו, עשתה אותו עשיר כקורח וקירבה אותו לאמן ווילאם דה קונינג שהאיסטמנים ייצגו. אבל בנסיבות פומביות או תקשורתיות הוא נתקף בילדותיות ממארת ויכול לגרום לסביבתו להתקרצף במרץ. עולה בדעתי שאנשים בני 70 פלוס מתקשים להתנהג בהתאם לגילם כאשר הם כלואים בגופו של דוריאן גריי כאילו עברו שאיבת תאים.



היטיב לכתוב אדם גופניק ב"ניו יורקר" בביקורתו על הביוגרפיה מאת נורמן, "כל חפירה היסטורית מגיעה לנקודת רוויה אשר מעבר לה חקירה חדשה הופכת לחקירה הישנה באריזה חדשה. מההיבט הזה נדמה כי הגענו כנראה למיצוי חקר הביטלס". מילים כדורבנות.



לאחרונה שלח לי מישהו בטוויטר צילום עטיפה של "עיתון מחתרת" בשם "סנוקרת", שממנו הוצאתי שני גיליונות ב־1970 בהיותי בן 16 ובו כמובן טקסט על הביטלס. מה שמעיד שאני עוסק בביטלס כבר 46 שנה בעיתונים שונים. אף על פי שלרוב הכתבות הללו אין זכר, הצימוד "פול מקרטני" מרגיש בפה כחלב שפג תוקפו. להקה שהקליטה שבע שנים והתפרקה לפני שרבים מהקוראים נולדו ושרבים כל כך שוררו בשבחה פעמים רבות כל כך, משאירה את הכותב עם התחושה שלא נותר מה לומר חוץ מאשר לייצר פרובוקציות בכוח.



נדמה לי שהאמירה התקפה ביותר עדיין שנכתבה על מקרטני התפרסמה ב"רולינג סטון": "הוא עשה פחות מכל כוכב רוק אחר בהיסטוריה לדפוק את מזלו הטוב". זו אמירה עם להב כפול. בשנות ה־20 המוקדמות לחייו עם ג'ון לנון מביט מעבר כתפו, כתב מקרטני שירים שהוא עצמו לא הצליח לכתוב טובים מהם. היינו אמורים להסתפק בהם, אבל אנחנו חיים בעידן שבו תפנית הקריירה הדרמטית ביותר שאנו יכולים לעשות כדי להצליח היא למות.



על לינדה עולה מהספר החדש, שנמלטה ובצדק מהילת הקלפטע שדבקה ביוקו. "היא מעולם לא שלחה את השליח במשרד לקנות לה טמפונים כמו היפנית", מעיד אחד הדוברים. למרות החברות המתועדת בין הריסון ובוב דילן, גם מקרטני ביקר את דילן בדירתו בגריניץ' וילג', ולינדה צילמה אותם עם רעייתו שרה ובנם ג'סי.



מקרטני היה תמיד יותר cool מהדימוי היורמי שדבק בו אף שלא כונה "הביטל השקט". הוא נכח בחתונותיהם של חבריו ללהקה - שלושתם נישאו פעמיים - לחתונתו לא הגיע אף אחד מהם. כאשר שמע מיק ג'אגר על נישואיו הקרובים של פול ללינדה, נפער פיו בתדהמה. היה לו לילה אחד עם המיועדת בימי הפסקת החשמל הגדולה בניו יורק 1965. שמונה ימים אחרי חתונת מקרטני התחתן לנון עם יוקו בגיברלטר. קשה לטעון שלא הייתה שם יריבות.


בגיליון ה־7 בנובמבר 1970 הופיע מקרטני על שער המגזין "Life" עם בתו התינוקת מרי מכורבלת במעיל הפרווה שלו, בעיקר כדי להוכיח שהוא עדיין חי. בשיא הסכסוך שלו עם אלן קליין שהשתלט על הביטלס, נקלע מקרטני לשירותים של קליין וראה בהם צנצנת גדולה של מפיות נגד טחורים. מקרטני שאל למי שייכת ההיגיינה הגברית, וקליין ענה "לי". "אלן", אמר מקרטני, "תמיד ידעתי שאתה חור תחת".



כביוגרף מכה נורמן על חטא השטחיות שבו חטאו רבים למקרטני, כולל כותב שורות אלה, משום שלנון והריסון התפרצו לתודעה עם אלבומי סולו שאפתניים ומצליחים מוקפים בקירות הסאונד של המפיק פיל ספקטור. מקרטני הקליט את אלבומו הראשון בבקתתו בסקוטלנד וניגן בכל הכלים. זה אינו אלבום גדול אבל שיר אחד, "Maybe I’m Amazed", עומד בקריטריונים הגבוהים ביותר. אנחנו מדברים במי ששירו ""Yesterday זכה ל־2,000 גרסאות כיסוי.



נורמן מכיר בגאונותו של מקרטני לצד העובדה שחצה את גיל 70 בבריאות טובה ובלי צורך טמיר לדפוק את חייו כרבים מהשנתון שלו. נורמן גורס כי מותם של אלביס פרסלי ומייקל ג'קסון, שאליהם אפשר להוסיף את פרינס, היה סוג של התאבדות. לנון נרצח בדיוק אחרי שנגמל. החיים מציגים את מקרטני כאב וסב טוב, בעל שהיה מסור לאשתו הראשונה אהבת חייו, הממשיך ליצור, לתמוך ולעזור. נכון שלא תמיד קל להקשיב לו. קשה לו להתמודד כאדם וכיוצר עם הילת הקדוש המעונה שנקשרה סביב לנון בעיקר בגלל נסיבות מותו, והוא השקיע אנרגיה רבה ביישור ההדורים עם יוקו אונו עד שהתרצתה וקיבלה אותו.


המבקר קנת טיינן כתב עליו ש"הוא המרתק יותר בין הביטלס וללא ספק הגאון המוזיקלי בחבורה". אמירה שמשאירה את הבוחן אותה עם תחושה ששמע דבר אמת.



ההאזנה ל"Pure" הייתה חוויה נדירה עבור מי שדילג ברגל גסה על קריירת הסולו של מקרטני ועל ההרכבים השונים של Wings. שירים כ"Uncle Albert",


"Too Many People" ,"Mull of Kintyre" (בלדה שנשמעת כמשהו שוואן מוריסון היה כותב בליווי חמת חלילים), "My Love",


"Calico Skies" ,"Band On The Run" ורבים אחרים. וזה בשיאם של הימים שכל מי שגדלנו עליהם מצליחים לחלץ בקושי אלבומי אוסף מאולצים. אינני חייב לאהוב את עשייתו המקורית של מקרטני בימים אלה, אבל הוא עובד.



איכשהו נקלע מקרטני לסט של צילומי "הפרפר" עם סטיב מקווין ודסטין הופמן. כמובן שהמגנטים נמשכו, והופמן, שהיה תחת השפעת מותו של פאבלו פיקסו שמילותיו האחרונות עסקו בשתייה, אתגר את מקרטני לכתוב במקום שיר ששמו "המילים האחרונות של פיקסו". מקרטני כתב שיר על הצייר בסגנון קאנטרי שהוא ודאי יותר טוב מהסרט.



לצמחונות בבריטניה לא היו אוהדים רבים. צמחונות מצריכה השקעה גדולה יותר בבישול, ולמעמד הפועלים האנגלי לא היה הזמן הזה. מה גם שהם ראו בצמחונים אגוצנטריים ראויים לרחמים, טיפוסים ללא שמחת חיים הנועלים סנדלים, תופרים את בגדיהם ואוכלים שניצל אגוזים. מסעדות צמחוניות בלונדון היו חרפה. בתנאים הללו עברו לינדה ופול מקרטני לצמחונות. במהלך ארוחת צהריים שבה אכלו תבשיל כבש, הביט מקרטני מחוץ לחלונו בעדר הכבשים שלו וחשב: "אולי איננו צריכים לעשות את זה".



בליל הרצח של לנון שבה לינדה לקוטג' שלהם בסקוטלנד ומצאה את בעלה עומד בדרך הגישה לבית. "מעולם לא ראיתי אותו כך. שבור, מיואש... בוכה". כאשר לא נותרו יותר טיפולים יעילים נגד סרטן השד שבו לקתה ובו נלחמה והוא התפשט לכבד, החליט מקרטני בעצת רופאה שלא לספר לה כמה קרוב מותה. טיעונו היה "אני חושב שהיא לא תרצה לדעת. היא אישה כה חזקה ואופטימית שהידיעה לא תועיל לה".



לינדה מתה בשעות הבוקר המוקדמות של 17 באפריל 1998, בגיל 56. "הילדים ואני היינו איתה כאשר גססה", אומר מקרטני, "כל אחד מהם הספיק לומר לה כמה הוא אוהב אותה... אמרתי לה, את על סוס האפלוזה היפה שלך, זה יום אביב נעים, והאוויר כחול וצונן... בקושי גמרתי את המשפט כאשר עצמה את עיניה ומתה".



נישואיו בשנית לנצלנית הקיטעת התר מילס היוו הוכחה לכך שלכל אחד מאיתנו נפש תאומה אחת. השאר הם זרים שאיתם אנו מעבירים את הזמן.