אין הוכחה חותכת יותר למזלו הרע של ריצ'רד ג'ול (Richard Jewell), שאינו מרפה ממנו גם אחרי מותו, מאשר הכרזתו של קלינט איסטווד כי נסוג מרצונו לביים את "הבלדה על ריצ'רד ג'ול" על פי תסריט המבוסס על כתבה מאת מארי ברנר, שהתפרסמה בירחון "וניטי פייר" ב–1997. קשה לדעת כמה סרטים נותרו לבמאי בן ה–85 ליצור. לפחות הוא לא דיבר הקיץ אל כיסא ריק בוועידת הרפובליקנים בקליבלנד כפי שעשה לפני ארבע שנים ועורר את סקרנותם של מומחים לאלצהיימר ושיטיון. 

ב–2014 עשה סרטו "American Sniper" על כריס קייל - אחד הצלפים הקטלניים בתולדות הצבא האמריקאי עם מאות חללי אויב רשומים על שמו - ים של כסף, עימת את הפוליטיקה האובר–פטריוטית שלו עם קולגות כספייק לי ומייקל מור, והחזיר אותו לימי הלהג הרפובליקני החלול שהנחה את הקדנציה שלו כראש עיריית כרמל.

כעת אנחנו ממתינים ל"Sully", המספר את סיפורו של הטייס רב התושייה שהנחית מטוס מלא נוסעים על נהר ההדסון, שממנו טיפסו אל הספינות שבאו להצילם. עבור "Sully" צבע טום הנקס את שערו בלבן ועטה את דמותו של גיבור אמריקאי נוסף.

בשנה שעברה הבטיחו לאונרדו דיקפריו וג'ונה היל כי הם ידחקו באיסטווד להרים את שרביט הבימוי שנשמט מידו ב"בלדה על ריצ'רד ג'ול". אך לא קשה להבין מדוע איסטווד, הסופר את הסרטים שיספיק לביים על אצבעות ידיו, העדיף להפעיל את כיסא המילוט. איסטווד אינו מתנזר מסרטים שהדמות המרכזית בהם מתה בסופם בדרך שאינה גורעת מתושייתם או גבורתם: "עולם מושלם", "מיסטיק ריבר", "צלף אמריקאי", "Space Cowboys" ואחרים.

אבל ריצ'רד ג'ול, עם חזותו העגלגלה, נהייתו אחרי רשויות החוק, העובדה שחי עם אמו עד גיל 35, הרמזים על ההומוסקסואליות שלו והיותו קורבן של מסע השמצה אכזרי באדיבות ה–FBI במשך 88 ימים שממנו לא החלים, מעין פורסט גאמפ בלי התכונות החינניות, אמור היה להיות סרט נכה רוח, קודר, כתב אישום חריף נגד הבולשת והתקשורת האמריקאיות שכדי לקדם אותו צריך יהיה לראיין את מצבתו של ג'ול.

סרט שאינו מלטף את כרסם של הצופים בשום צורה ואינו שולח אותם הביתה בתחושת סיפוק משום סוג שהוא. זה בסדר שאיסטווד בוחר את סרטיו בקפדנות הנגזרת מגילו. אבל אם אינו חושף ב"Sully" כי הטייס הגיבור הוא טרנסג'נדר, סיפור הנחיתה הרכה על ההדסון אינו מעניין אותי. אני חושש שתיאלצו לשלם לי כסף כדי לצפות בו, וגם זאת בבתי הקולנוע הללו שבהם מגישים דרינקים ומעניקים מסאז' תאילנדי בעת הצפייה.

ריצ'רד ג'ול מת בביתו באטלנטה, ג'ורג'יה, ב–28 באוגוסט 2007. הפתולוג המקומי קבע כי ג'ול מת מוות טבעי - קביעה משוללת יסוד עובדתי ארוך טווח - וסבל מבעיות רפואיות חמורות מאז התגלתה אצלו סוכרת חצי שנה קודם לכן. על פי הפתולוג, דנה, רעייתו של ג'ול, מצאה אותו כאשר מיהרה לשוב הביתה מעבודתה אחרי שלא הצליחה להשיג אותו בטלפון. הוא שכב מת על רצפת חדר השינה. הפתולוג קבע כי ג'ול סבל מאי ספיקת כליות וכמה מבהונותיו נקטעו אחרי שהתגלתה אצלו סוכרת במצב מתקדם. "הוא החליק במדרון מאז אבחון המחלה", אמר הפתולוג.

ריצ'רד ג'ול נורה בסתיו 1996 מאש ידידותית בגבו. הוא דימם 11 שנה עד שהוכרז על מותו. הוא ההוכחה לקביעה כי מילים יכולות להרוג וכי התקשורת תקיז את דמך ללא משפט ולא תתנצל גם כאשר תוכח חפותך.

ב–12:58 בצהריים, ב–27 ביולי 1996, בעיצומם של המשחקים האולימפיים באטלנטה, התקבלה במשטרת אטלנטה קריאת 911 אנונימית מגבר שאמר: "הונחה פצצה ב'סנטניאל פארק'. יש לכם 30 דקות". השיחה נותקה. בזמן שלקח למשטרה לנסות לאתר את מקור השיחה ולא לעשות הרבה מעבר לזה, כ–30 דקות, התפוצץ מטען צינור מתחת למגדל גבוה, אטרקציה אורקולית שהציבה חברת AT&T בפארק. מהפיצוץ נהרגו שניים ונפצעו 111. שנה אחרי פיצוץ הבניין הפדרלי באוקלהומה סיטי על ידי טימותי מקוויי, מפגע מעשה בית; כ־20 פלוס שנים אחרי מינכן ושיטפון של התרעות בדבר פיגועים - שלטה הזחיחות האמריקאית במהירות וברצינות התגובה.

ריצ'רד ג'ול, 33, איש אבטחה פרטי במדיו המצחיקים, איתר סוכן של GBI, הבולשת המקומית, שקרא ליחידת החבלנים המשטרתית. יחד ניסו השניים לפנות את האזור. ההרוגים היו אליס הות'ורן, אם בת 44 מאולבני, ג'ורג'יה, ששהתה בפארק עם בתה, ומליח אוזוניול, צלם טלוויזיה טורקי שמת מהתקף לב שעה שניסה להימלט מהפארק.

הדיווחים הראשונים ציירו את ריצ'רד ג'ול כגיבור מקומי, איש השעה, היחיד שהתעשת ונכנס לפעולה. קאתי קיוריק מ–NBC במצב רוח עצבני במיוחד, ניסתה לאתר את ג'ול שירד למחתרת. היא השיגה בטלפון את עורך הדין שלו בריאנט ולא היססה לומר לו כי "אני רוצה שתדע שביטלתי ראיון עם ברברה סטרייסנד כדי לראיין אותו. אל תחשוב שתמיד תהיו סיפור עיתונאי לוהט. אף אחד לא יזכור אותו עוד שלושה ימים".

בריאנט השיב לה: "ראי, קאתי, אני מצטער אבל ריצ'רד לא יכול לדבר עם העיתונות. הוא תשוש". כאשר ישבה איתו לבסוף אמרה קיוריק לג'ול, "היית במקום הנכון, בזמן הנכון ועשית את הדבר הנכון, ריצ'רד". 72 שעות לאחר מכן, עם העיתון "Atlanta Journal–Constitution" מוביל את המתקפה, נמוגה הגבורה והפכה לחשד עמום שתקשורת אחראית לא הייתה מדווחת עליו כשהיא מלחכת את המידע מידו המושטת של ה–FBI, קל וחומר לא הייתה נוקבת בשמו של החשוד. על פי הדיווחים המיוחמים היה עתה ג'ול הפוקוס של החקירה והחשוד העיקרי. מייק וואלאס מ"60 דקות", שהכיר את ג'ול ב–1996, לא היה מודע להשפעת הטראומה שעבר ועד כמה קשה היה לו להחלים ממנה עד מותו.

ראשי השלוחה המקומית של ה–FBI התמכרו להנחת העבודה שלהם: ג'ול יכול היה להניח את הפצצה. את החשד כלפיו ליבו שמועות על אירועים זניחים במסגרת עבודתו כשומר בבתי ספר. על סמך המידע החלקי הזה החליט ה–FBI לערוך בדיקת רקע על ג'ול. הסוכנים בזירה זכרו מקרה של כבאי בדרום קליפורניה שהצית מספר שריפות בעצמו ואותן מיהר לכבות במטרה להפוך לגיבור. זה היה כל הקייס נגד ג'ול. פרופיילרים במפקדת ה–FBI בקוונטיקו "הסכימו עם הנחת העבודה של הסוכנים באטלנטה כי ג'ול מתאים לפרופיל של מי שהיה יכול ליזום את הפיצוץ כדי שיוכל לצאת ממנו כגיבור".

האצבע המאשימה נגד ג'ול יצאה ממערכת CNN באטלנטה בימים שבהם נלחמה רשת החדשות בכבלים על הגדרת מיקומה בתקשורת האמריקאית. CNN גרסה: "מאשימים אותנו בפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של מר ג'ול, והנה אנו למדים שהיום הוא נעצר".

נאמר עליו כי היה שומר חוק נלהב מדי, שביצע מעצרים מחוץ לתחום השיפוט שלו, הוא הרס ניידת במדרון הררי במהלך מרדף אחרי שוטר אחר. מעס יקו לשעבר, השריף המחוזי, אמר "איני יכול לומר הרבה דברים טובים עליו. הוא תרם לא מעט להריסת שמו הטוב".

על הדברים שנאמרו כחלק מעימות משודר בנושא ג'ול, השיב לארי סבאטו, פרופסור לתקשורת מאוניברסיטת וירג'יניה: "זו דוגמה מצוינת למה שקורה כאשר אדם מסכן - שאני מתכוון להניח שהוא חף מפשע עד שתוכח אשמתו - נקלע שלא בטובתו לאלומת האור של התקשורת בגלל מה שקרה. אני זוכר בחור שהזיז אקדח שהיה מכוון לעבר הנשיא פורד ב–1975 והציל את חייו. תוך 48 שעות חשפה התקשורת בפני משפחתו שלא הייתה מודעת לכך, את העובדה שהוא הומו".

רגיש, סובל מרגשי נחיתות, מתקשה להשתלב בחברה שיפוטית, מודע לחזותו העגלגלה במדים הצרים שבהם נלחמו התפרים על חייהם וכיצד הוא נתפס בעיני הקולגות שלו והתקשורת, חשב ג'ול שעה שביקר אצל חבריו שחלקם נפגעו בפיצוץ: "החבר'ה האלה חושבים שאני עשיתי את זה. הם מאשימים אותי ברצח. זה האירוע הגדול ביותר באמריקה בימים אלה, והם מתים לטפול אותו עלי ולקשור אותי לכיסא החשמלי".

בהתנפלות על ריצ'רד ג'ול השתתפו כל החשודים הרגילים: ה–FBI, התקשורת, הקהל שדעתו נוחה להשפעה, פגיעה בחוק זכויות האדם ודריכה ברגל גסה על התיקון ה–6 לחוקה. ראש ה–FBI באותם ימים היה לואי פרי, מי שנחשב לדירקטור הגרוע ביותר אחרי שלטון הברזל של אדגר הובר ואשר הקיף את עצמו בחבורת יס–מנים שנעתרה לכל תעלול שלו. החבורה כולה, כולל התובעים הראשיים, זכתה לביקורת קשה בהתנהגותה בעת המצור ברובי רידג' 1992, שבו הרגו סוכני הבולשת את אשתו ובנו של רנדי וויבר, איש המיליציה הארית אחרי שנמאס להם המצור על מקום מחבואו.

זו אותה חבורה שאיבדה את העשתונות ועלתה בדחפורים על המתחם של דיוויד כורש ב–Waco, טקסס, שבו נשרפו רבים מהנצורים, כולל נשים וילדים. מאחורי כולם ניצבו הנשיא קלינטון, שגישתו כלפי נושאי חוק וסדר הייתה שגויה וגרמה לנזק רב, והתובעת הכללית ז'אנט רינו, שקשה מאוד שלא לכנות אותה בהמה ולהתאפק מלהוסיף בעניינה.

השאלה שניסרה באוויר בעניינו של ג'ול, הייתה אם בעיצומה של שעטת התקשורת לא חייב ה–FBI לשמור על חסיון שמו של חשוד שאשמתו לא הוכחה? התשובה ברורה אבל לא עמדה לג'ול.

אהבת החוק והסדר הפתולוגית של ג'ול מנעה ממנו לראות את האבסורד של מצבו. הצעיר שתמיד רצה להיות שוטר, לשרת ולהגן, סייע לחקירת עצמו ולהפללתו עד שהתעורר. סגידתו ליכולת החקירה של הבולשת הייתה כזאת שהוא לא הבין כיצד הצליחו לסבך אותו ברשת קורים כה מחוררת וחלשה שהייתה מבוססת על עדויות נסיבתיות קלושות ובעיקר סוג של התרשמות אישית מהפושע שהיה ג'ול יכול להיות אילו היה פושע. בעברו היה ג'ול בלש בבית מלון וסוהר במשרד שריף. הוא סיים את לימודיו באקדמיה לשוטרים ברבע העליון של כיתתו.

מגובים בעיקר בתחושות הבטן שלהם ובפחות ממידע נסיבתי - בדיקת ציר הזמן הוכיחה כי ג'ול לא יכול היה להתקשר למשטרה מהטלפון הציבורי שממנו התקבלה השיחה ולהגיע לפצצה בזמן כדי להפעילה - החליטו אנשי ה־FBI לפשוט על בית אמו של ג'ול שבו התגורר. 40 סוכנים התייצבו בדירה הקטנה עם כלבים. "צוות לעדויות פיזיות, צוות מדעי, צוות חבלנים, נציגים של הרשות לאלכוהול, טבק וכלי נשק, כולם במדים בצבע שונה, וכולם הפכו את הדירה ולקחו ממנה כל מה שעלה על דעתם", סיפר עורך הדין בריאנט.

ערב קודם לכן, כשהם נצורים תחת זרקורי התקשורת, לקח בריאנט את ג'ול לחדר קטן ומעך אותו. "אני רוצה שתגיד לי, ללא שמץ של פקפוק, כי אין לך כל קשר לפיגוע", אמר בריאנט. "אין לי", ענה ג'ול. "אשאל אותך שוב", אמר בריאנט. "לא, אדוני", השיב ג'ול. "אל תקרא לי אדוני. ריצ'רד, האנשים האלה רוצים להרוג אותך ואינני יכול לעזור לך אם לא תאמר לי את כל האמת". ג'ול ענה בשלילה.

הסוכנים לקחו את כל צילומי המשפחה, את כל תכולת המגירות ואת חפציו האישיים של ג'ול. 12 סוכנים חיטטו במגירת הלבנים שלו, הניחו אותם על הרצפה ודרכו עליהם. אמו בובי ג'ול פתחה את הטלוויזיה וראתה את החיפוש בשידור חי. בימים הראשונים אכל ג'ול חביתות עם שינקן. שכנה הביאה אוכל. אמו השתמשה בימי חופשה ולא הלכה לעבודה. במשך שבועיים ישב ג'ול מול הטלוויזיה, צפה ב–CNN ובסרטים. ה"ניו יורק פוסט" כינה אותו "רמבו כפרי" ו"סגן שריף כושל ושמן לשעבר".

תוכניות הלילה חגגו עליו כמו במדינה ללא חוקי לשון הרע. ג'יי לנו תהה "מה יש במשחקים האולימפיים שמוציא לאור אנשים שמנים וטיפשים?" וכינה אותו una–doofus על משקל ה–una–bomber.

כל יוהרת המדיה צפה על פני המים שבהם טבע ג'ול. טום ברוקאו, שדר החדשות הבכיר של NBC ומי שהיה אהוב על אמו של ג'ול במיוחד, אמר משפט בלתי אפשרי כמו "כל הסיכויים שיש להם (ל–FBI - ר"מ) כל מה שהם צריכים כדי לעצור אותו, כנראה מספיק כדי להעמידו לדין, אבל תמיד רצוי שיהיו מספיק ראיות כדי להרשיע. יש עדיין חורים בקייס". הצבע אזל מפניה של גברת ג'ול. היא פנתה אל בנה ושאלה אותו על מה ברוקאו מדבר. ברוקאו דיבר על בנה כעל רוצח. היא החלה לבכות, וג'ול לא ידע כיצד להרגיע אותה. זאת הייתה גם נקודת השבירה של ג'ול עצמו. זה היה סתיו נורא. לכל מקום שאליו נסע ג'ול, היה ה–FBI בעקבותיו. לא מכונית אחת בלבד אלא מה שנראה כמו כל צי הרכב של הבולשת בלוס אנג'לס. כחמש עד שש מכוניות.

במהלך החיפוש החרימו הסוכנים כלי אחסון מפלסטיק של אמו, את רובי הציד שלו ואוסף של 22 סרטי דיסני. חייהם ביחד של ג'ול ואמו הפכו לקוריוז לאומי. עורכי הדין השתוללו. "מי שמכם ללעוג לריצ'רד ג'ול ואמו? באיזו זכות אתם מזלזלים באנשים עובדים המתגוררים בדירה שכורה שעולה 470 דולר בחודש? מה לא בסדר בזה? מי אתם שתכנו אותו 'מוזר' משום שהוא גר עם אמו?".

ה–FBI השחית חודשים על תיאוריה חדשה: ריצ'רד ג'ול היה הומו אלים ושונא שוטרים שאהובו עזר לו בפיגוע. היה זה האהוב המסתורי שהתקשר למשטרה מהטלפון הציבורי ופטר אותם מהצורך להסביר כיצד הגיע ג'ול ממקום למקום בזמן.

ב–23 באוגוסט התפרסם סקר של חדשות ABC שממנו עלה שרוב האמריקאים האמינו שג'ול זכה ליחס לא הוגן בתקשורת. כחלק ממשדר מיוחד של טד קופל, "המקרה המוזר של ריצ'רד ג'ול", הראה הסקר כי 69% מהנשאלים השיבו שג'ול זכה ביחס גרוע. 25% ענו שהיחס אליו היה הוגן. ל–6% לא הייתה עמדה. בובי ג'ול ערכה מסיבת עיתונאים ובה פנתה ישירות לנשיא קלינטון וביקשה ממנו להסיר את החשד מבנה. "לבני אין חיים", אמרה, "הוא חי כאסיר בביתי". הבית הלבן סירב להגיב, והתובעת הכללית רינו סירבה לנקות את ג'ול אך הוסיפה כי "היא מבינה את תחושות האם". בובי ג'ול הוצפה בפניות לראיונות. אופרה ווינפרי וסאלי ג'סי רפאל בערימה אחת. השאר בערימה אחרת. על השולחן בסלון נערמו פרחים, חבילות שי של שוקולד גודייבה, גבינות וקרקרים.

בשבועות שחלפו, שבהם ה–FBI לא הצליח להציג ראיות שעליהן ניתן היה לבסס תיק ולתבוע את ג'ול, גברה בוושינגטון תחושה של אוזלת יד, תסכול וחשש שהמקרה ייגמר במבוכה גדולה לכל המעורבים. ז'אנט רינו הביעה דאגה מהיד הכבדה של ה–FBI בטיפול בג'ול ואמרה כי הטקטיקה של הבולשת הפכה ל"בושה גדולה".

בעת ביקור באוסטרליה נשאל הנשיא קלינטון בעניין תרומות שקיבל בבחירות מאינדונזיה, מדינה מוסלמית. בתשובתו אמר קלינטון ש"כדאי לזכור מה קרה למר ג'ול באטלנטה, מה עלה בגורל ההאשמות הרבות נגדו... ובאותה מידה לחשוב על שעלה בגורלן של ההאשמות הרבות נגדי שנמצאו חסרות בסיס. עלינו להגיע לחקר האמת". ג'ול רתח על האופן שבו קלינטון השתמש בו.

88 ימים אחרי הפיצוץ באטלנטה טיהר ה–FBI את ג'ול מכל חשד. ג'יי לנו התנצל בשידור על העלבונות שהטיח בו ואמר כי "אם ג'ול ינצח בתביעת הדיבה נגד NBC הוא יהיה הבוס שלי". תחנת רוק באטלנטה פרסמה על חשבונה שלטי חוצות גדולים שעליהם נדפס Freebird, שם שירה המפורסם של לינרד סקינרד.

אין ספק שהקייס המופרך נגד ריצ'רד ג'ול קיצר את חייו אחרי שהרס אותם. ההתנצלות כרגיל הייתה חרישית וממולמלת יותר מההאשמה, והתקשורת ירדה מהעץ ברגליים יחפות באישון לילה ובלי להשמיע קול. ההכאה על חטא לא הייתה גורפת. "כולנו התנהגנו כמו חיות כלפי ג'ול", כתב מישהו, מכיוון שה–FBI הוביל את המערכה והמדיה ליבתה את האש.

ג'ול מת 11 שנים אחרי הפיצוץ, מטוהר אך עם מעט מאוד דברי תודה ופיצויים מאלה שחטאו נגדו. ה"ניו יורק טיימס" ספד לו כ"גיבור של ההתקפה באטלנטה". שנים מעטות אחרי שטוהר ג'ול, נתפס והודה בהנחת המטען ובפשעים אלימים אחרים אריק רוברט רודולף. הוא נשפט למאסר עולם.

הגבר השמנמן חובב החוק והסדר הלך לעולמו בלי שאף אחד טרח באמת להתנצל בפניו ולהודות לו על חיי האדם שהציל.