לילה אחד חלמתי שאני עומדת בקצה צוק גבוה, עם הגב אל התהום, לבושה בגדים קרועים, מזיעה ומתנשפת. אחזתי בידי מקל וחיכיתי שיגיעו המחבלים שמנהלים אחרי מרדף מהרגע שעצמתי את עיני. עוד צעד אחד אחורנית אני נופלת ומסיימת את חיי. התכופפתי כדי לאסוף אבנים ולרגום את אותם המחבלים, אבל ירייה מנשקו של אחד מהם סיכלה את תוכנית ההגנה שלי והעיפה אותי למטה, לא לפני שראיתי אותו מחייך חיוך מלא רוע ושנאה.
אתם בוודאי מכירים את זה שנופלים מגובה רב בחלום. איך הלב מחסיר פעימה והמצח מתמלא זיעה. כך קרה גם לי. בדרך כלל בשלב הזה מתעוררים, מבינים כי לא היו הדברים מעולם, ומוקירים את החיים פי כמה. אני לא התעוררתי. המשכתי בנפילתי אל התהום והרגשתי איך גופי מתנגש בעוצמה עם אחד מסלעי הבזלת הגדולים. כאב חד פילח את גופי. "הצילו", צרחתי רגע לפני שעצמתי את עיני לקול צחוקם של המחבלים מעלי.
המואזין של יפו החל בתפילתו. פקחתי עיניים, אני בבית, במיטתי, עם הסדינים האדומים, הכל בסדר. נשמתי לאט כדי להירגע. התיישבתי, כלומר ניסיתי להתיישב, כי לא הצלחתי. גבי נתפס וכל תזוזה לוותה בכאב חזק. "שיט", קראתי אל חלל החדר וניסיתי להתרומם בתנוחה אחרת, "איך אני משחררת את זה עכשיו".
חלפה שעה שלמה של ניסיונות, מלחמת השחרור שלי, אבל לא הצלחתי לקום. הסלולרי הראה 11 בבוקר. בעוד כחצי שעה נקבעה לי פגישה עם הוצאת ספרים גדולה. חיכיתי לה מהיום שבו כתבתי את מילתי הראשונה, איך אפספס אותה? כתבתי לחברה שלי, "את משוגעת", כתבה חזרה "תזמיני רופא!".
החברה המליצה לי להזמין רופא, אבל הסתפקתי בטלפון אל קופת החולים. נציגת השירות העבירה אותי לאחות התורנית שהחלה לתדרך מה אני צריכה לעשות. אחרי שניסינו את כל המתיחות, אחרי שקיללתי בלי סוף, ואחרי שהלסת כאבה לי מרוב הנשיכות בכריות ובסדינים, החליטה האחות לשלוח לי רופא. "אבחנה מהירה", אמרתי לה. משום מה היא הוחמאה, בציניות מעולם לא הייתי טובה.
שעתיים אחר כך הגיע רופא אל ביתי. למזלי, הכניסה מתבצעת עם קודן כך שלא הייתי צריכה לפתוח לו את הדלת. אבל בכנות, אספר רק שכאשר האחות אמרה שאנטון הרופא בדרך אל ביתי, מצאתי כוחות להושיט את היד אל השידה, למרוח על עצמי קצת קרם גוף ולהסתרק עם מברשת קטנה. לכל מקרה, שיהיה.
אנטון ראה אותי שוכבת במיטה וחייך. "שלום לפצועה", הוא אמר, "אני יכול לשבת?". "בטח", עניתי. אנטון לקח את ידי ומדד לחץ דם. אחר כך ביקש ממני להרים מעט את חולצתי ובדק דופק ונשימות. נשבעת, כל הסרטים הלא ראויים שבהם צפיתי בחיי קיבלו פתאום ממשות.
אנטון עזר לי להסתובב על הצד והחל לעסות לי את הגב, כשהוא שואל "הכאב פה? ופה כואב? איך את עם עצם הזנב?". בכל מקום שבו נגע, כאב לי. ובכל פעם שצעקתי, אמרתי לו "אלה כאבי תופת, ושלא תחשוב, אני אדם בעל סף כאב גבוה". אנטון צחק. הוא עיסה לי את הגב במשחה חמה ונתן לי כדורים עם הרבה מ"ג.
"תקראי למישהו שימרח לך את המשחה עוד לפחות פעמיים היום, קחי שניים מהכדורים האלה, ואני מניח שמחר כבר תקומי מהמיטה", הוא פסק.
הבנתי שהפגישה עם הוצאת הספרים כבר לא תתקיים במועד. נגזר עלי לבלות יום שלם כסיעודית במיטתה. לפני שאנטון הלך אל המטופלת הבאה שתעשה לו עיניים, ביקשתי שיניח על ידי את הלפטופ ואיזה מעדן מהמקרר. הוא עשה זאת ברצון, כמעט התפתיתי להודות לו ולהוסיף "בעלי האוהב", אבל שחררתי אותו לדרכו.
השעה הראשונה חלפה בבהייה בתקרת החדר ובשמיעת הקולות הצורמים משדרות ירושלים ביפו. גבר התווכח עם פקח. "אתה נטפל רק אלי, תמיד", הוא צעק עליו. הפקח לא נשאר חייב, לקח את המגפון וצעק חזרה "אתה היחיד שחונה בחניית נכים ואתה בריא יותר מסוס עבודה".
האיש לא הגיב וכנראה הזיז את מכוניתו. אחר כך עבר המשוגע ששר שירים של אום כולתום. הוא הבהיר למוכרים המוסלמים בסביבה ש"אני גדלתי עליה. מאוד דומים, היהודים והערבים, מאוד דומים". הוא המשיך ללכת כשהוא מזמזם את "אלף לילה ולילה". גם ארבע ניידות משטרה עברו, אמבולנס אחד ואוטו גלידה שלבטח קיים עדיין רק ביפו.
בשעה השנייה ניסיתי לצפות באיזו קומדיה רומנטית לא מוצלחת. בתוספת הכדור החזק שלקחתי, היא כמעט הרדימה אותי. בשעה השלישית שמעתי את שכנתי, סיגי, אומרת לבנה הקטן "ליאור, אני יוצאת לקניות, אתה בא איתי?". "אני רוצה לראות דורה", הוא השיב לה. "אז אכפת לך שאני אלך לבד? אתה לא תבכה?", סיגי שאלה. "לא, אמא, אני רואה דורה".
רגע אחרי כן נטרקה הדלת. שמעתי את צעדיה של סיגי שירדה במדרגות. העניין נראה לי תמוה ורע. הוא בסך הכל בן 5, איך היא משאירה אותו לבדו?
הדירה שבה אני גרה אומנם גדולה, אבל מחולקת. קיר אחד מפריד ביני לבין הבית של סיגי. עשר דקות אחר כך שיר הסיום של דורה הגיע לאוזני. ידעתי שליאור הקטן, הילד החמוד שאותו אני מושיבה על ברכי וממציאה לו סיפורים אחת לכמה ערבים, לא ישרוד את השעמום - וכך היה.
שתי דקות אחר כך שמעתי את קול הבכי. "אני רוצה את אמא", ליאור בכה. הוא ניגש אל החלון וקרא ממנו "אמא, תחזרי, אין דורה, בואי, אמא". כשלא זכה לתגובה, הבכי התגבר והוא החל לרקוע ברגליו. "בואי, אמא, אני מפחד".
החלטתי לעשות מעשה. התקדמתי בגבי אל החלון, לצד הקיר, וקראתי "ליאור? אתה שומע אותי? זו מרסל". ליאור המשיך לבכות. צעקתי חזק יותר וניסיתי להתרומם, למרות הכאבים בגבי. "ליאור, זו מרסל, אתה רוצה שאספר לך סיפור?".
ליאור שתק. ניצלתי את חלון ההזדמנויות והמשכתי "ליאור, אתה אוהב שאני מספרת לך סיפורים מצחיקים, רוצה לשמוע?".
"מרסל, אני רוצה את אמא, את יכולה להתקשר שתבוא?", הוא ביקש. "בטח, ליאורי", שמחתי שהוא הפסיק לבכות. "הנה, אני מחייגת אליה, חכה רגע, בסדר?".
הושטתי את ידי ומשכתי את הפלאפון. התקשרתי לסיגי, פעמיים, אבל היא לא ענתה. בפעם השלישית העמדתי פנים שאני משוחחת איתה, ושהיא אומרת לי שתגיע בעוד חמש דקות. ניתקתי את השיחה. "שמעת, ליאור? עוד כמה דקות אמא באה", צעקתי לעברו. "ליאור, אתה מכיר את הסיפור 'תירס חם'?". "כן", הוא ענה בהתלהבות והחל לזמר, "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם".
"רוצה שנשיר את זה יחד? עכשיו יותר חזק", הצעתי לו. ליאור הגביר את קולו, הגברתי גם אני. אחר כך אמרתי "ועכשיו יותר מהר". "בים בם בם, תירס חם, תירס חם, בים בם בם", הוא צעק במהירות, עד שמילותיו התבלבלו. "יא מבולבל אחד", צעקתי לו, ונשכתי את שפתי. אם היה זה בני, חשבתי לעצמי, הייתי מצליחה לקום מהמיטה ברגע.
כך שרנו עשר או 20 דקות כשבלבי אני מודה למרים רות ז"ל על הספר הזה. כשנפתחה הדלת וסיגי חזרה הביתה, ליאור כמו שכח ממני ורץ אליה. "מה זה, איפה דורה?", שאלה אמו. "נגמר, אמא, איפה היית?", שאל ליאור. "בקניות, אמרתי לך. תראה, קניתי לך ביצת הפתעה". עצמתי את עיני לקול שמחתו המשוחדת של הילד הקטן.
הכדור כנראה הפיל אותי. התעוררתי מאוחר בלילה, על צג הסלולרי כמה שיחות שלא נענו ומסרון: "שלום מרסל, תודה שהשתמשת בשירותי המרפאה, לכל החמרה במצב יש ליצור עמנו קשר".
ניסיתי להתיישב, וגם הצלחתי. הכאבים דעכו, הגב השתחרר מעט. השדרה הפכה שקטה, וגם ליאור ואמו לבטח ישנו. "הגב בסדר, אין מה לדאוג", אמרתי לשפופרת הטלפון, וניתקתי. השיחה הזו הייתי מדומה, שקרית פי כמה מהשיחה שניהלתי עם אמו של ליאור. אבל לפעמים דווקא השקרים משחררים כל כאב.
מרסל מוסרי גם ב-103FM "רדיו ללא הפסקה"