שתי תופעות הפוכות אך בעלות משמעות זהה התרחשו לאחרונה במערכת הפוליטית. נבחרי שתי המפלגות הגדולות הורידו את הכפפות, וריח צחנה התפשט. ראשי הליכוד עשו זאת בניסיון לקבץ את המכנה המשותף הנמוך ביותר שיגביר את התמיכה בהם. ראשי העבודה עשו זאת מתוך נטיות אובדניות המפנות עורף לכל מה שיכול לשקם את התמיכה בהם.
יותר מכך, גורי האריות של נתניהו, דוד ביטן, מירי רגב ועמוס רגב, בשם “הדאגה לציבור”, אינם בוחלים לתת יד לניסיונות הפירוק של גוף שידור שאמור לספק לאזרחים עיתונות החפה מאינטרסים מסחריים או פוליטיים. בשם תרבות הרייטינג, הגדיל לעשות עורך “ישראל היום” וקבע שגרב הוא נקבה. בהתייחסו לקוראיו כנבערים מדעת, זרק גם את העריכה הלשונית לפח.
מפלגתו של בן־גוריון ניצבת היום קרועה לגזרים. הדם הרע בין ראשיה, הרצוג ויחימוביץ’, זרם בשבוע שעבר במלוא עוצמתו בוויכוח על מועד קיום הפריימריז. השיא היה בוועידת המפלגה. מאות פעילים קראו בוז לראש המפלגה והניפו כרזות של פוטין וארדואן. הוא מנגד איים לסלקם מהמפלגה. התקנון נזרק לפח, אבל גם האמון הציבורי ביכולתה של מפלגה להנהיג.
זה זמן מה ששני ראשיה של המפלגה אינם מדברים זה עם זה. עסוקים בשמירה על תומכיהם, הם שוכחים את כלל מצביעי המחנה הציוני שנתנו את קולם על מנת שייצרו סדר יום אלטרנטיבי. בשונה מהליכוד, מפלגת העבודה אינה מתחנפת לבוחריה או עושה בהם שימוש ציני. היא פשוט מתעלמת מהם ומתעסקת בענייניה הפנימיים. ראשיה עסוקים בסכסוכים אישיים ובניסיונות ניגוח. על הדרך הם מרחיקים מעליהם אזרחים המבקשים מפלט מ”הצל”.
התרעות פיקוד העורף