לפני כשלושה שבועות התכנסה הנהלת משרד האוצר לישיבה שגרתית. החברים המתינו בסבלנות לכניסתו של אורי יוגב, מנהל רשות החברות הממשלתיות, אבל זה לא הגיע. בירור בלשכתו העלה שהוא נסע לסין כדי לקדם את מכרז הקרונות של רכבת ישראל. אף אחד לא ידע על כך ואף אחד גם לא דיווח על כך. יוגב פשוט נעלם וטס ללא אישור. סיפור זה חוזר על עצמו בחודשים האחרונים בגרסה או אחרת.

יוגב מתנהל כאילו הוא נמצא ביקום מקביל, והפארסה של המכרז למכירת תעש היא אחת הדוגמאות המצוינות. מנהל רשות החברות כינס בשבוע שעבר את ועדת המכרזים כדי להמליץ על מכירת התעשייה הצבאית לחברת אלביט מערכות. הוועדה המליצה על המכירה למרות התנגדותה הנחרצת של החשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי־בויאנג’ו.

לכאורה זאת החלטה לגיטימית, שכן יוגב הוסמך לקיים את החלטת הממשלה עוד מסוף 2013 למכירת תעש. אלא שברקע ההחלטה היה ברור שמדובר בהחלטת סרק נוספת שתכליתה הייתה להביך את שר האוצר. כחלון מתנגד בתוקף לתנאים להפרטת התעשייה הצבאית וסומך בעניין זה על המלצותיהם של אנשי המקצוע, ובראשם החשבת הכללית. בעקבות היוזמה של יוגב, שוגר בסוף השבוע מכתב נזיפה של מנכ"ל האוצר שי באב"ד בו. במכתב נכתב בין השאר: "אני רואה בחומרה את ההחלטה בנושא שהתקבלה עוד בטרם הושלמו הבדיקות הנוגעות להרכב חברי ועדת המכרזים (ניגודי אינטרסים של חברים - י"ש) והבדיקות שנעשות בנושא על ידי מבקר המדינה".

שר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90שר האוצר משה כחלון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

לכאורה מדובר בסטירת לחי מצלצלת ליוגב, שרצונו לקדם את הפרטת תעש נכשל. תעש אינה לבד. שום חברה מ־11 החברות הממשלתיות שהוחלט בסוף 2014 להפריטן, בתוכן רשות הדואר, עדיין לא נמכרה. זה לא מפריע למנהל הרשות להתנהל כרגיל, להתבדח במהלך ישיבות הנהלת האוצר ולאחר מכן להתעלם מחבריו. אבל אלו מהלכי סרק. זה כולל את ניסיונו לרוטציה של רואי חשבון בחברות הממשלתיות, מינוי חברי דירקטוריון בהן (המחלוקת האחרונה היא עם שר הביטחון אביגדור ליברמן על מינוי עוזי לנדאו ליו”ר חברת רפאל) ועוד.

כל מנהל בחברה עסקית פרטית היה במקרה דומה מסיק מזמן את המסקנות, אורז את מיטלטליו, דואג לתנאי פרישה סבירים והולך הביתה. בעל השליטה לא היה מחזיק אותו לשנייה מיותרת אחת. יוגב אינו עוד עובד הזקוק להגנת ההסתדרות, אלא מנהל החייב לעבוד בתיאום מלא עם שר האוצר. אבל מכיוון שאין לו כוונה להתפטר, ותוכניתו היא להישאר בתפקיד עד סיום כהונתו בספטמבר 2017, המוצא לפתרון הפלונטר הוא החלטת ממשלה לפטרו. אלא שגם זה לא יקרה, בעיקר בגלל פחדי נתניהו.

הסיפור מזכיר לי בדיוק מדהים את פרשת ירון זליכה באוצר. האחרון שימש בתקופת שר האוצר רוני בר־און כחשב הכללי. הוא פעל בניגוד למדיניות האוצר ולא חשש להתריס נגד בר־און. אפילו לחבריו בהנהלת המשרד נמאס ממנו, והם נאלצו שלא לשתף איתו פעולה. על אף כל אלה נותר זליכה בתפקיד מחשש שהדחה עלולה לגרור את התערבות מבקר המדינה.

כאמור, לפי כל הסימנים גם יוגב מתכוון לחקות אותו. לא כל אחד מסוגל לאחוז בקרנות המזבח למרות הסביבה העוינת. אז או שמנהל רשות החברות בטוח שהוא אינו צריך לקבל הוראות מאף אחד או שבעצם אין לו בשלב זה אלטרנטיבה מחוץ למערכת הממשלתית.