שבועיים עברו מאז פתיחת האולימפיאדה, ואני מנסה למצוא קווים מקבילים בין ההתייחסות הישראלית שלנו למונחים "ניצחון" ו"הפסד" לבין זו של יתר אומות העולם, ולצורך העניין ארצות הברית המעצמה הגדולה, שעבורה ספורטאי שניצח או כזה שהפסיד הם היינו הך, משמע יקבלו בסופו של דבר את אותה מסגרת קטנה בעמוד 28 במוסף הספורט.

ובדיוק בערב שבו עיני כל אזרחי המדינה היו נשואות לאורי ששון, ובברים החזירו את המסכים מהיורו האחרון רק כדי שהבליינים יוכלו לצפות בחמש דקות קרב בין שני אנשים מתאבקים, תוך כדי קריאת "יו, יו, יו" בלי באמת להבין מה קורה על המזרן, התחוללה דרמה גדולה, שלא ממש עניינה את הצופה הישראלי הממוצע ובטח שלא את הצופה הישראלית, מלבדי.

נבחרת ארצות הברית בכדורגל נשים עפה מהטורניר ברבע הגמר. זו הפתעה גמורה, מכיוון שמדובר באלופת העולם שתמיד זכתה במדליה אולימפית, ובאחת הנבחרות המשובחות ביותר שיצאו מהענף הזה. אלא שאני, מה לעשות, הייתי באותו ערב שבויה, כי נקשרתי אישית לענף הג'ודו, ושכחתי שאני בכלל אוהדת כדורגל.

האמת, אם יש ענף ספורט שאני מקפידה לא לצפות בו באולימפיאדה זה כדורגל. איכשהו לראות את נבחרות הגברים בטורניר אולימפי ולא במסגרת אירוע ענק של פיפ"א, מזכיר לי קצת את ההתרגשות המעושה בטקס פתיחת המכביה. אלא שמול נבחרות הנשים אני לא יכולה לעמוד. כתבתי כאן לפני שנה בערך על זכייתן המטורפת של האמריקאיות בגביע העולם, שהוציאה אלפי אנשים לרחובות ניו יורק כדי לחגוג. ואני כמובן לא יכולה לשכוח את מופע המחול המודרני המושלם של נבחרת הנשים של ברזיל בחצי הגמר באולימפיאדת בייג'ינג, שעשתה סלט ערבי דק מהנבחרת הגרמנית ועלתה לפינאלה אכזרי מול האמריקאיות.

האמת היא שאפשר לומר הרבה דברים רעים על האמריקאים, אבל המיתוג שהם מתאמצים לעשות לנבחרת הנשים שלהם, ובעיקר מלחמת הראש בראש האמיצה עם איגוד הכדורגל של פיפ"א, די ראויים להערצה. אחד הקרבות שלהם השנה נגע למשחקים על דשא סינתטי זול, משום שהתברר שהדשא של נבחרת הגברים לא רק ירוק יותר אלא גם טבעי יותר. וחוץ מזה, הם מלכתחילה לא מתייחסים לעובדה שמדובר בנבחרת "נשית" מגדרית כמו בברזיל למשל, ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שהכדורגל הגברי שלהם מתחת לכל ביקורת.

אלא שלפני כמה חודשים קצת התאכזבתי לגלות שגם במעצמה הנאורה והמתקדמת שהפכה את קבוצת הנשים שלה לסמל לזקפה לאומית כמעט כמו נבחרת בייסבול, ישנם פערי שכר מטורפים. בכתבה שפורסמה ברשת NBC באפריל האחרון נחשף שמשכורת של כדורגלן אמריקאי מעפן, שאפילו לא יודע שפוטבול זה לא המשחק האידיוטי שהם משחקים, מרוויח פי ארבעה מקרלי לויד והופ סולו האלילות שלי, שהגישו יחד עם חברותיהן לקבוצה תביעה בעניין.

הסיבה לכך שאני מעריצה את סולו (אף על פי שהיא קצת פסיכית), אלכס מורגן ולויד הקפטנית - שגם אם היא צעירה ממני, מדובר בהתגלמות כל מה שרציתי להיות אי פעם בחיים - היא שהן מייצגות בעיני את הנשיות המושלמת. מצד אחד, הן נלחמות במוסדות השוביניסטיים של הספורט הגברי וגם מביסות אותם, ומנגד, גם סולו וגם כריסטן פרס מהנבחרת האמריקאית הסכימו להצטלם בעירום מלא ומעורר קנאה, לשערים של מגזין "באדי אישיו" של ESPN.

המגזין מפשיט מדי שנה ספורטאים מובילים (נשים וגברים, תירגעו), בסדרת צילומים שייתכן שהיו מקפיצים פה בישראל את הפיוזים של כמה אנשים, אפרופו סערת העירום וחופש האמנות שהתחוללה כאן לפני כמה שבועות. חבל, כי הצילומים הללו יכלו לפוצץ את הרשת אלמלא ההדחה המשפילה של הנבחרת האמריקאית בטרם עת.

והנה שוב אני חוזרת לתהייה הראשונית שלי על ההבדלים בין היחס לניצחון והפסד פה בפרובינציה ושם מעבר לים. כאן אני מניחה שהייתה נפתחת ועדת שיימינג ברשת וייתכן שאף היו מאשימים את תמונות העירום בכישלון, כי הרי לא ייתכן שמישהי יכולה להצטלם בעירום מלא ועדיין להיות כדורגלנית מוצלחת גם אם היא פספסה פנדל גורלי. בארצות הברית סערת ההפסד שככה, אם בכלל פרצה, ברגע שיוסיין בולט הוכיח שוב שהוא אדם ביוני.

אולי הפרופורציות הבריאות של האמריקאים מסבירות בדיוק למה אין לנו פה לא רק חופש אמנותי, אלא גם ספורט.