חוק חדש שאישרה בשבוע שעבר ממשלת פולין אוסר לומר שהאומה הפולנית שיתפה פעולה עם הנאצים. עונשו של מי שיאמר זאת עלול להגיע עד שלוש שנות מאסר. אי לכך אני כותבת את הדברים הבאים ומפרסמת אותם בארץ. אני מקווה שלא יעצרו אותי אם אדרש להיכנס בשערי פולין.



כשסבתא שלי בלה הייתה בת 13, המלחמה הייתה בעיצומה. היא נלקחה ברכבת לאושוויץ עם בני משפחתה, שם הופרדה מהם. מאושוויץ נלקחה עם בנות אחרות לבית חרושת, כדי לייצר כדורים עבור הרובים של הנאצים. בלה בת ה-13 הייתה צמודה במשך כל שנות המלחמה לחברה שלה קונג'ה, שתיהן מאותה עיירה - בלכטוב שליד לודג'. יחד הן הבינו שלא יראו יותר את אבא ואמא. הן היו יחד כשספגו מכות רצח מחיילים גרמנים, והן טיפלו זו בזו בכל שנות התופת.



כשהסתיימה המלחמה, הן היו בנות 17. מה עושות שתי בנות 17 כשנגמרת המלחמה? לאן הולכים עכשיו? הביתה. לראות מה נשאר מהבית, לחכות שאולי מישהו יחזור. אח או אחות, דוד או שכן. זה לקח המון זמן, ברכבות ובעצירות שבדרך. חבולות וכואבות, הלומות ועניות בסוף הן הגיעו הביתה. לבית של בלה. גרו בו אנשים. הן דפקו על הדלת, והזר שעמד בפתח הבית שלה, שבו היא גדלה, אמר להן בקור "תלכו מכאן מהר לפני שאעשה לכן מה שעשו לכל היהודים". סבתא סיפרה לי שזה היה אחד הרגעים הקשים שהיו לה. לא היה לה לאן ללכת. היא לא הייתה רצויה בבית שלה.



מה שהרגישה סבתא בלה, הנערה בת ה-17, הרגישו אז 250 אלף יהודי פולין ששרדו את השואה. הם היו במחנות או ברחו לברית המועצות; הם נדדו בדרכים, הם יצאו מבורות הריגה, או הסתתרו ביערות. וכשהמלחמה נגמרה, ונדמה היה שציד היהודים נפסק, הם גילו שהם לא רצויים בבית שלהם, בפולין. הם גילו שאת הציד ממשיכים הפולנים.



על בלה וקונג'ה רק איימו, אבל היו פולנים שגם ידעו לבצע, תוך כדי המלחמה וגם אחריה. מתום השחרור ועד 1947 הפולנים רצחו מאות יהודים שהצליחו לשרוד בשואה במתקפות ספורדיות וגם בפעולות מתוכננות. לפעמים זה קרה אחרי תעמולה אנטישמית או עלילת דם, ולפעמים הספיקה האווירה שבה דמם של היהודים מותר.




קבר אחים




אחד הסיפורים המזעזעים והמפורסמים היה בעיר קיילצה. ב-4 ביולי 1946 הגיע המון פולני זועם אל בית הקהילה. השמועה שהופצה בעיירה סיפרה שהיהודים רצחו ילד נוצרי לצורך טקס דתי. תושבי הכפר נכנסו פנימה ורצחו 42 יהודים, בהם נשים וילדים. נזכיר: למעלה משנה אחרי השחרור. פוגרומים דומים אירעו בקרקוב, בלודג', בקטוביץ' ובפודלסקי.



ב-1941, תוך כדי המלחמה, נרצחו בכפר ידוובנה 1,600 יהודים בידי שכניהם הפולנים. הגברים הוכרחו לכרות לעצמם קבר אחים ואז נורו והושלכו לתוכו. שאר בני הקהילה, ילדים, נשים ומבוגרים, הוכנסו לתוך אסם ונשרפו חיים בפנים.



במשך שנים פולין התכחשה לעובדה שבני עמה רצחו יהודים; שרבים מהפולנים חשבו שהפתרון הסופי הוא לא רעיון גרוע כל כך; ששוטרים במשטרה הכחולה, כוחות כיבוי ויערנים פולנים השתתפו ברצח יהודים; שבני העם הפולני ראו בעיניהם מה קורה ליהודים, וחטאו בכך שעמדו מנגד או הסגירו יהודים למלתעות הנאצים. הפולנים הרגישו בעצמם קורבנות של הגרמנים ולא הסכימו להכיר בכך שגם להם יש אחריות על מקרי רצח ורדיפת יהודים.



מאז נפילת הקומוניזם החל בפולין תהליך של חשבון נפש, והממשלה הובילה תהליך של לקיחת אחריות על מעשיהם של אזרחיה בזמן המלחמה. בשנת 2001 השתתף נשיא פולין, אלכסנדר קוושנייבסקי בטקס לציון 60 שנה לטבח בידוובנה, בנוכחות שגריר ישראל בפולין דאז, הפרופ' שבח וייס. "אנו יודעים בוודאות כי בין הרודפים והרוצחים היו אף פולנים. כאן בידוובנה, אזרחים של הרפובליקה הפולנית מתו בידי אזרחים אחרים", אמר קוושנייבסקי והוסיף, "בשל פשע זה אנו מתחננים לסליחת צללי הקורבנות ובני משפחותיהם. אני מתנצל כאן כיום, כאזרח וכנשיא של הרפובליקה הפולנית. אני מתנצל בשמי ובשם כל הפולנים שמצפונם נחרד בשל הפשע, המאמינים כי לא ניתן להיות גאה בגדולת ההיסטוריה הפולנית, בלי להרגיש, בה בעת, בכאב ובבושה על מעשי הרשע שאותם ביצעו פולנים נגד אחרים". אילו הוא היה אומר זאת בפולין של היום, לאחר חקיקת החוק החדש הוא אולי היה נאסר.



שרת החינוך הפולנית, אנה זלבסקה התכחשה בחודש שעבר לכך שפולנים ביצעו את הפוגרומים בידוובנה ובקיילצה. הקו שהיא מובילה הוא שהגרמנים אחראים לטבח, זאת למרות כל ההוכחות ההיסטוריות שכבר נבדקו על ידי חוקרים פולנים.



לו היה מדובר במקרה אחד או שניים, ניתן אולי היה להבין את הניסיונות של הממשלה הנוכחית לשכתב את ההיסטוריה ולומר "זה לא אנחנו", אבל הניסיונות הללו הופכים פתטיים כאשר ההיסטוריה מלמדת שהפולנים פגעו ביהודים לא רק רק בזמן המלחמה ומעט אחריה, כשאירופה כולה הייתה שותתת דם וחיי אדם היו עניין של מה בכך. גם בשנות ה־50 היה גל אנטישמיות נגד היהודים שהמשיכו לחיות בפולין, דבר שהוביל לעזיבתם ב־1956.



ב-1968, בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים, ניתקה פולין את היחסים עם ישראל ופתחה בקמפיין אנטישמי ואנטי-ציוני. מאות יהודים סולקו ממקומות עבודתם, סטודנטים יהודים גורשו מהאוניברסיטאות, וברחבי פולין כולה היו גילויי אנטישמיות.



הממשלה הפולנית הנוכחית לוקחת את המדינה 40 שנה לאחור, לאותן שנים לאומניות ומסוכנות. בעיקר יש להצטער על כך בשביל כל אותם הפולנים האחרים, ואלה רבים מאוד. אלה שמלמדים על השואה, שמתעניינים בתרבות היהודית שהייתה חלק מפולין, שמשמרים את זיכרון יהודי פולין. אלה המבקשים ללמוד מהעבר כדי לתקן את העתיד.



6,416 אזרחים פולנים הוכרו כחסידי אומות עולם, יותר מבכל מדינה אחרת. המספר הזה מעיד על כך שפולין לא עשויה מקשה אחת. לכן אולי אפשר לקוות שיהיו מי שיעצרו את החוק הזה כשהוא יגיע לפרלמנט, אחרת נמצא את עצמנו במדרון חלקלק שעלול להביא להכחשת השואה באירופה כולה.