מה הדבר הראשון שקופץ לכם לראש כשאתם שומעים את השם שלום חנוך? קול חרוך ומחוספס; תמיד עם גיטרה, רצוי חשמלית; רעמת שיער מכסיפה; ג'ינס וטי שירט; טקסטים אישיים, מלאי הבעה ותוכחה; ולחנים המנוניים, שעובדים טוב באמפי גדול. בקיצור - רוקר. אולי ה–רוקר של ישראל.

והכל נכון. חנוך הרוויח ביושר את הדימוי הזה, שהולם היטב את הקריירה הארוכה והמפוארת שלו. במו עצמו הוא רשם כאן פרקי זהב בתולדות הרוק הישראלי. מ"שבלול", דרך תמוז, בואכה "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח". וגם בשנים הפחות מצליחות שלו, הוא מעולם לא נטש את הגיטרה.

אבל כל הדיסטורשן הזה כמעט השכיח שלום חנוך אחר לגמרי. היוצר הצעיר והמבטיח שהיה, בראש ובראשונה, מלחין מחונן. ובפרק זמן קצר, של שנתיים–שלוש, סיפק מנגינות מוזהבות ממש לזמרים ישראלים שרק ייחלו לקבל ממנו טלפון. או קסטה. למעשה, אתם יותר מתופתעו לגלות ששירים ישנים ואהובים רבים, שיוזכרו כאן, נוצרו על ידו. שלום חנוך הצעיר, השברירי והרגיש, בעל הקול הגבוה והשליטה בז'אנרים מוזיקליים רבים ומגוונים, בעצם הועלם בידי חנוך עצמו, שברא בשנות ה–70 את שלום חנוך החדש.

הרוקר המחוספס, הסינגר סונגרייטר, שיוצר רק במסגרת הקריירה שלו, בקול ייחודי ומאופיין היטב. הוא תרם אומנם עם השנים כמה לחנים נפלאים לזמרים אחרים, אבל זה היה אקט נדיר, שרק הלך והתמעט. למעשה, הרבה שנים לפני שצעק בשיר "זה לא נוח - הוא השתנה לנו!", שלום חנוך באמת השתנה לנו. באופן רדיקלי. או, כפי שניסח זאת המלחין הדגול מרבבה סשה ארגוב: "שלום חנוך היה מלחין בחסד וחד־פעמי, אבל הפסדנו אותו אחרי שגילה את הרוק".




השראה מנעמי שמר

 
נתחיל, באופן מפתיע, בהתחלה. חנוך נולד ב־1 בספטמבר לפני 70 שנה בקיבוץ משמרות. אביו חיים היה ממייסדי הקיבוץ, ואחת הדמויות הדומיננטיות בו. שלום הצעיר גילה כבר מילדות כישרון מוזיקלי, ניגן בחליל ובמנדולינה והקשיב למגוון רחב של סגנונות מוזיקליים. משירי עם רוסיים, דרך מוזיקה קלאסית ועד לבלוז. כשהיה בן 12 אביו הביא לו גיטרת ג'אז מאחד ממסעותיו בחו"ל. זו הייתה גיטרה גדולה עם מיתרים נוקשים והיה קשה לנגן בה, אבל היא פתחה עבור חנוך עולם ומלואו. "הביאו לי גיטרה", הוא סיפר בראיון ל"מעריב" ב–69', "והתחלתי לכתוב. זאת אומרת, לא בדיוק כתבתי לחנים, זכרתי אותם. אני לא יודע תווים. מקווה ללמוד, אבל מה, קשה לי. פשוט לא הייתי תלמיד טוב במוזיקה".

אחד השירים הראשונים שחנוך כתב והלחין היה "לילה". שיר שמתמצת את הפן המצמרר בחוויית הלינה המשותפת בקיבוץ, שחנוך חווה על בשרו. "בביתני התינוקות, מייללים בהפסקות. נצבט הלב. הו אמא, עורי! אומר הלילה ושוכב". "בערב אחד כתבתי אותו", הוא סיפר על "לילה" בראיון ב–2015. "מילים ולחן, על הרצפה אצלי בחדר. וכשחזרתי אליו, לא נגעתי בו. יש דברים גדולים ממך, ולא בגלל שהם הצליחו, אלא כי מאוד קל לראות מה הם אומרים ומה הם מייצגים".

שיר אחר שחנוך הלחין עוד בנערותו היה "אגדת דשא", למילותיו של חברו לקיבוץ, מאיר אריאל. אריאל כתב את המילים על פי הלחן של "יצאנו אט", וחנוך הלחין אותן מחדש, לבקשת אחיו, דני. אגב, שלום לא חיבב במיוחד את התוצאה ועברו כמה שנים טובות עד שהשתכנע לשחרר את השיר. הראשון שביצע את "אגדת דשא" היה דודו אלהרר, בשנת 1972, בהפקתו המוזיקלית של אלברט פיאמנטה. בהמשך השיר זכה לביצועים נוספים ומצליחים, בין היתר של חנן יובל, אושיק לוי ואריק איינשטיין.



אבל חנוך, שהיה רק בן 15 כשהלחין אותו, שאף להרבה יותר. ההשראה המקומית הגדולה ביותר שלו אז עשויה להישמע מפתיעה, בעיניים עכשוויות. "נעמי שמר היא פנינה יחידה בארץ", אמר בראיון ב–1970. "כל שיר שלה הוא שלמות".

האמת היא שחלומו הגדול של הנער היה בכלל קולנוע ומשחק. וכדי להגשים אותו, הוא ביקש לעבור בגיל 16 לעיר הגדולה, כדי ללמוד בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. עניין גדול מאוד עבור בן קיבוץ, שהמשק אמור לממן את לימודיו ולאשר אותם. העובדה שחנוך האב היה דמות מרכזית ביישוב הקלה את המהלך. "שלום חנוך רוצה ללכת ללמוד בבית ספר לבימאות ומשחק", נכתב בפרוטוקולי ועדת החינוך של קיבוץ משמרות. "ועדת החינוך ממליצה לשלוח אותו לבית הספר הנ"ל אבל קודם כל יש להתייעץ עם ד"ר מנדלסון ביחס לזה. לימודיו של שלום יעלו עם כלכלה 1,500 ל"י בערך".

עושה רושם שההשקעה הצדיקה את עצמה. ובתוך זמן קצר. חנוך השתלב היטב בבית צבי, וגם יצר קשר רומנטי עם שמרית אור שלמדה איתו. מה שהוליך לשיר הפומבי הראשון שהלחין - "סתיו", למילותיה של אור, שבוצע בידי הצמד חדוה ודוד, שהיה אז בתחילת דרכו. במקביל, הוא החל לטפח שאיפות של שירה בעצמו, אבל נתקל בקשיים לא צפויים. "אני משהו בין סופרן לטנור", סיפר ל"מעריב" ב–69', "עם סימנים לירידה קטנה. זה העסיק אותי מאוד. הייתה לנו מורה לפיתוח קול. אמרתי לה, 'מה יהיה? לכל השחקנים יש קול בס כזה, יפה. ולי יש קול גבוה, שום דבר, חנטריש כזה'. היא קראה לי ואמרה: 'שלום, אל תדאג, יהיה לך קול בס בריטון'. היא בינתיים איננה ואני נשארתי עם טנור". ייקח עוד עשור עד שהמפיק המוזיקלי לואי להב יעצב עבורו את קול חלומותיו. מנוסר, נמוך וצרוד.

בינתיים, חנוך התקבל ליחידת העילית של המוזיקה הישראלית דאז - להקת הנח"ל. זה לא קרה בקלות. הוא נדחה בפעם הראשונה והזמר חנן יובל, גם הוא בן קיבוץ משמרות, זוקף לעצמו חלק מהקרדיט להתקבלותו. "קראתי לו לבחינות בלהקה", יובל סיפר בראיון ל"מעריב". "הוא ויוסי פולק נכשלו. פולק התרגז והלך. אני עשיתי קואליציה לטובת שלום, דיברתי עם כל הבוחנים, ושלום התקבל בסופו של דבר".

אבל האמת היא שלא היה מדובר בפרק מפואר, מבחינת חנוך. הוא לא קיבל בלהקת הנח"ל ביטוי כיוצר ושימש בעיקר כזמר. ולא מרכזי. חנוך היה חלק מצוות שכלל את טוביה קוזלובסקי (צפיר), ששי קוסובסקי (קשת), שולה חן, אבי קליינמן (קורן) ומנחם זילברמן. "היינו קיבוצניקים די מופנמים וביישנים", סיפר פעם קשת. "גרנו ב'מלון חיים' ברחוב שלמה המלך בתל אביב, מלון פשפשים כזה. בלילות הסתובבנו לא רחוק מ'כסית', אבל לא נכנסנו. אני זוכר את שלום כותב את השירים שאחר כך התפרסמו".

"אני ושלום היינו חברים טובים, בגלל שהוא נורא אהב את הקול שלי", אמרה בעבר שולה חן. "כל הזמן שואלים אותי: היה רומן? לא היה רומן? אני לא רוצה להתייחס לזה. אני זוכרת שהוא שר לנו שם את 'לילה', שהוא כתב בגיל 14, ואת 'אגדת דשא'. באנו הרבה לקיבוץ שלו ושם הכרנו את מאיר אריאל. בלהקה הוא לא שר כמעט וגם לא נתנו לו לכתוב שירים. הוא הלחין בלהקה רק שיר אחד, 'רכלניות'. חבל, כי הוא מלחין יוצא מן הכלל".

אבל לא כולם השתגעו על הכישרון הצעיר, שהיה שונה, מופנם וככל הנראה גם שחצן למדי. "הוא הוציא את עצמו מהקהילה", סיפרה במאית הלהקות הצבאיות נעמי פולני. "הוא הרגיש את עצמו אחר. לעבוד איתו היה כמו להיות באונס".

גם חנוך, מצדו, לא זכר לטובה את ימי הלהקה. "העובדים בלהקות הצבאיות והמחברים להן חומר נמצאים בגן עדן של שוטים", ירה בראיון ל"מעריב" ב–1970. "איך אפשר לשיר על טנקים במנגינה של החיפושיות?".

החיפושית החמישית

 
הוא השתחרר מהלהקה בשנת 1968, אבל החל להופיע בתל אביב כבר שנה קודם לכן. לקראת סוף 67' התקיימה הופעה שלו, שבדיעבד סימנה את אחד המפצים הגדולים בדברי ימי המוזיקה הישראלית. חברו יוסי פולק לקח אותו להופעה של להקת החלונות הגבוהים במועדון "החלונות הגבוהים" בתל אביב. הסיבה למסיבה הייתה נסיעתו של חברם המשותף, הבמאי בועז דוידזון, ללימודי קולנוע בלונדון.

בסיום ההופעה אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ ירדו מהבמה. אבל הערב רק התחיל. "מישהו אמר לי 'תעלה לשיר'", שחזר חנוך בראיון, "אז עליתי ושרתי את 'לילה' ועוד משהו. כשפניתי ללכת, אריק איינשטיין בא אלי ואמר: 'אתה גם שר יפה', ואז התחיל לשאול את הפרטים שצריך. הוא תמיד אמר שהוא אלוף עולם בפרטים הלא חשובים, אבל ידע לשאול את העיקר. שאל אם אני כותב ואיפה אני מופיע. עניתי, הוא הקשיב, אמר 'אהה, אהה', ו'אנחנו עוד נתראה'. למחרת כבר התראינו".

אריק איינשטיין בן ה–28, שהיה כבר אז הזמר הפופולרי בישראל, יצא מגדרו. "שמעתי אותו שר ותפסתי את הראש. אמרתי: 'אלוהים אדירים, זה החיפושית החמישית'", סיפר איינשטיין ל"להיטון". גרסה נוספת הוא תרם בראיון מאוחר ל"מעריב": "אחרי ההופעה ישבנו, הוא ניגן, שר, שרנו ביחד, ביטלס וכאלה. שמעתי את השירים הישנים שלו. שלום מאוד מצא חן בעיני ונראה לי בחור מוכשר. זאת הייתה טעימה ראשונה ולא ידעתי לאן זה הולך. הוא סיפר שהוא כותב מגיל צעיר. התפלאתי שבלהקת הנח"ל לא לקחו שירים שלו, כי השירים האלה היו יפים. שאלתי אותו למה, והוא אמר שלקחו שירים של יאיר רוזנבלום. אחרי זה בא לי לעבוד איתו".

“הוא התאהב, אני זוכר. ואני לא אומר את זה בשחצנות", מסר חנוך את גרסתו לסרט "כשאריק פגש את שלום", בשנת 2015. גם ג'וזי כץ לא שכחה את הערב הדרמטי. "המועדון היה מפוצץ", היא סיפרה, "פתאום הופיע חייל לבוש מדים ששמו שלום חנוך. הוא עלה לבמה, וברגע ששלום שר את 'ריסים' אני פשוט נמסתי כמו חמאה. גם אריק התלהב ממנו מאוד והיה בהלם מהביישנות והצניעות שלו. הוא חזק בזיהוי כישרונות, אריק, ולכן מיד הרגיש ששלום זה הדבר הבא".

מיד אחרי הלילה ההיסטורי, חנוך החל לבקר בביתו של איינשטיין. "היינו הרבה עפים", סיפר פעם. "עפים זה אומר ליצור, זה להיפתח, זה לשנות נושאים, זה להתייחס לדברים. שמתי לב שבמפגש בינינו כל הזמן יצא משהו". ואכן, זמן קצר לאחר פגישתם הראשונה הקליט איינשטיין תקליטון שבו ביצע ארבעה לחנים של חנוך: "הגר" (מילים של חנוך), "שבת המלכה", "ריסים" ו"פתאום בלעדיו". את "ריסים", אגב, כתב החבר מהקיבוץ, מאיר אריאל. שיר נצחי.

שנת 1968 הייתה שנת מפתח בחייו ובקריירה של חנוך. הוא השתחרר מלהקת הנח"ל, נישא לליהי עפרון, נטש את הקיבוץ ועבר לתל אביב. איינשטיין הקים חברת הפקות עצמאית בשם "הגר", עם זוגתו אלונה, צבי שיסל ובועז דוידזון והוציא את האלבום "מזל גדי", שהורכב כולו מלחנים של חנוך, שגם תרם חמישה טקסטים. קשה להבין אפילו את עוצמת הפרגון והאמון שבמהלך הזה. הזמר הכי מצליח במדינה מהמר על אלבום סולו (שני בסך הכל), שכולו מבוסס על לחנים של יוצר צעיר ואלמוני. אבל ההימור הצליח בגדול.

"מזל גדי", תקליט שכולו קסם, כלל קלאסיקות מיידיות כמו "לילה", "הימים הארוכים העצובים", "סיפור מותם של עלמה ועלם", "מכופף הבננות", "רוח רוח" והלהיט "מה שהיה היה", וזכה להצלחה גדולה ברדיו. המשך הרומן היה בפסטיבל הזמר של 1969, שם ביצע איינשטיין את שירו של חנוך (מילים ולחן) "פראג", שעסק בפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה. השיר הגיע רק למקום השביעי, והלא טיפוסי לאיינשטיין. "אנשים לא היו מוכנים לשיר שהמילים שלו עוסקות באסון של אחרים ולא שלנו", הסביר איינשטיין בראיון. אבל מחוץ לפסטיבל, "פראג" נתפס מיד כשיר אמיץ וייחודי, וגם נכלל באלבום "פוזי" שהוקלט באותה שנה.



לא חשב שהוא זמר

 
הכתף הרחבה שקיבל מאיינשטיין הפכה את חנוך, בבת אחת, למלחין המבוקש ביותר בישראל. ואכן, בפרק זמן קצר הוא הלחין שירים רבים למגוון רחב של מבצעים. הנהנית הראשונה הייתה חברתו ללהקת הנח"ל, שולה חן. חן הספיקה להשתתף אחרי שחרורה מהלהקה בתקליטון הבכורה של מאיר אריאל, "ירושלים של ברזל", בקטע הזוי במיוחד בשם "בבל"ת", שאריאל כתב ושלום חנוך הלחין. אבל החיבור בין השניים הפך למסחרי הרבה יותר כשהזמרת הוציאה את אלבומה, "שלכם, שולה חן" (1969), בהפקתו התזמורתית של אלכס וייס (המעבד הגאוני שהיה אחראי גם ל"מזל גדי"). הרצון היה לעצב אותה כזמרת פופ בנוסח מריאן פיית'פול הצעירה, ושלום חנוך תרם לאלבום שלושה לחנים: ל"אוריה החיתי", שכתב יהונתן גפן, ל"איזידור", שכתבה שמרית אור ול"תחת כובד התפוח" שכתב יורם טהרלב. את חנוך אפשר לשמוע בבירור גם בקולות הרקע בלהיט הגדול מתוך האלבום "בוא הביתה" (גרסה ללהיט Sunday morning), לצד חנן יובל. 



חנוך הלחין באותה תקופה שירים גם לגשש החיוור ("כמו אריה וכמו קוף", למילים של נסים אלוני), וגם להיט גדול לפופיק ארנון - "בלדה בין כוכבים" (שכתב יענקל'ה רוטבליט). לשלישיית התאומים, שארנון היה חבר בה, תרם חנוך את השיר "ניסע לים", שכתב מאיר אריאל.



באותו זמן חנוך הצטרף להרכב חדש, השלושרים. וגם הפעם, ידו של חנן יובל הייתה במעל. "באפריל 69' בני אמדורסקי מהדודאים הציע לי להקים צמד", סיפר יובל בראיון ל"מעריב". "הצעתי לו לצרף את שלום, לחבר את המוזיקה שאני גדלתי עליה ליוצר הכי חשוב. שלום בכלל לא חשב שהוא זמר. הוא ראה את עצמו כמחבר שירים. הוא גם שר לגמרי אחרת אז מכפי שהוא שר היום. לא היינו בתודעה של אנחנו הזמרים של הדור הבא. הייתה חשיבה אחרת. הייתה נאיביות, וזה נשמע בומבסטי אבל באמת אהבנו את העבודה עצמה. לקח זמן ללהקה להתקבל. השפשוף הראשון היה במוצבים של צה"ל בבקעת הירדן. לא ידעו איך לאכול את המוזיקה. עד כמה שזה נשמע מטורף היום, זה היה חדשני. שני צעירים עם פאות לחיים ארוכות ושיער ארוך ואמדורסקי שמפזז כאילו נולד אתמול".

השלושרים היו הרכב לא פחות ממבריק. הם יצרו מוזיקה חדשנית מאוד לזמנה, ששילבה מוזיקת פופ ונגיעות ביטלסיות עם קאנטרי, פולק ואפילו מוזיקה חסידית. אלבומה היחיד, שיצא ב–1969, הצליח מאוד ונשמע רענן ומגניב גם היום. את מרבית השירים שלו הלחין שלום חנוך, כולל "מי מפחד מגברת לוין", "האוהבים את האביב", "איפה נטשה ופייר", "לילי שלי", "צרות טובות", "מי אם לא אלוהים" (עם סולו גיטרה של דני סנדרסון) ו"היושבת בשורה הראשונה". הרכב הנגנים היה חלומי - סנדרסון בגיטרה, אלי מגן בבס, אהרל'ה קמינסקי בתופים ומישה סגל, שעיבד את השירים, בקלידים. אפשר לומר שהמוזיקה של השלושרים ביטאה באופן מושלם את הגיוון הסגנוני ואת כישרון ההלחנה העצום של שלום חנוך הצעיר. הוא נע בקלות בין הוודוויל של "לילי שלי", הפסיכדליה עם הטאץ' ההודי של "האוהבים את האביב" וההופעה של השלושרים בפסטיבל הזמר החסידי(!) של 1970, עם "והאר עינינו".



השלושרים התפרקו בשנת 1970, בעיקר בגלל החלטתו של שלום חנוך לנסוע לאנגליה ולנסות לפתח שם קריירה בינלאומית. מה שמחזיר אותנו לאמרתו המיתולוגית של סשה ארגוב, בנוסח "הפסדנו אותו לרוק'נרול". חנן יובל מיהר להקים הרכב חדש, בשם כיף התקווה הטובה, עם ג'וזי כץ, אלי מגן וזוהר לוי. חנוך תרם להם את "ד"ר יארינג", שיר שהלחין עם רוב האקסלי (מילים: יענקל'ה רוטבליט). בימי כיף התקווה הטובה, הרכב שהתפרק בלי להוציא ולו אלבום אחד, נוצר גם השיר "אצלי הכל בסדר" שחנוך היה שותף לכתיבתו ולהלחנתו, לצד שמוליק קראוס, רוטבליט ומאיר אריאל.

מה שמביא אותנו לחבורה שונה לגמרי, שחנוך השתייך אליה במקביל לפעילותו בשלושרים. קבוצה מיתולוגית שכללה בין היתר אותו, את אריק איינשטיין, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, צבי שיסל, בועז דוידזון ואורי זוהר. כבר ניחשתם - בחבורת "לול" עסקינן. במסגרת החבורה נוצר סרט הקולנוע "שבלול", שהתבסס על שירים שיצרו שלום חנוך, אריק איינשטיין ולהקת הצ'רצ'ילים, והפכו בהמשך גם לאלבום "שבלול".

זה היה שילוב מעניין, בראייה היסטורית, כי את הרוק'נרול הביאו האאוטסיידרים מהצ'רצ'ילים, שהספיקו להשתפשף במועדונים של רמלה, בעוד חנוך הגיע בכלל מהצד ה"נקי" של להקת הנח"ל והשלושרים. זה גם היה מוקד היופי באלבום, כי חנוך עדיין הלחין חלק מהשירים לא באופן רוקיסטי בהכרח, ורק בעיבוד הם זכו למעטפת חשמלית. ע"ע "לילה של כוכבים", "אבשלום", "טוב לי" או "למה לי לקחת ללב". שלא לדבר על "הבלדה על יואל משה סלומון". מצד שני, ב"שבלול" היו גם התנסויות רוקיסטיות ראשונות של חנוך, כמו "אני שר", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אל תוותרי עלי" ו"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר". אלבום מופת, שחנוך הלחין את כל שיריו.

ארבעה חודשים אחרי צאת "שבלול" יצא "פלסטלינה", עוד שיתוף פעולה של איינשטיין וחנוך, הפעם עם חברים נוספים מ"לול". גם באלבום הזה חנוך הלחין כמעט את כל השירים, וגם ביצע שניים מהם: "שחק אותה" ו"מאיה" - אחת מפסגות היצירה שלו ולהיט הופעות נצחי.

אבל שיתוף הפעולה שלו עם איינשטיין נגדע בגלל ההחלטה של חנוך לעקור לאנגליה. הוא השאיר לו שני לחנים לאלבומו "יסמין": "ברל'ה צא" ו"כמה טוב שבאת הביתה". חנוך הספיק גם להלחין את שיר הנושא לסרט "התרוממות" של אורי זוהר, ועל הדרך - לספק תרומה קריטית לתחילת הקריירה של הזמר אושיק לוי.

לוי, שהיה חבר בשלישיית התאומים, הוציא ב–1971 את אלבום הבכורה שלו, "קצת שקט", שהתאפיין בצליל חדשני דאז של רוק–פופ פסיכדלי. אלבום פשוט נהדר. חנוך הלחין עבורו את "לישון לישון" המופתי, שכתב מאיר אריאל, את "אם אלוהים היה רוצה", שכתב חנוך בעצמו ואת הלהיט הגדול "חוזה, לך ברח", שכתב רוטבליט. לוי שִחזר בראיון לפני כשנתיים את יצירת השיר: "האמת היא שמאז שלום נותן מעט מאוד שירים. באותה תקופה זה היה מקובל. זה היה בשבילו רק לכתוב שיר. ביקשתי, חבר, למה לא?".

במקרה של "לישון לישון", היה מדובר ממש ביצירה בהתכתבות, כי חנוך שהה כבר בלונדון. "שלום נתן לי קלטת עם המנגינה", סיפר לוי. "אמרתי לו, 'שלום, מה עם טקסט?'. אז הוא אמר לי, 'סע לקיבוץ משמרות, יש שם בחור, מאיר אריאל, תבקש ממנו שיכתוב לך'. לא הכרתי אותו. נסעתי לקיבוץ, ישבנו שלוש שעות ודיברנו על החיים. השארתי לו את הקסטה ואחרי שבוע היה שיר, לא היה צריך לגעת בכלום. אז זה היה מאוד מוזר, כי מאיר כותב אחרת מכולם. כולם היו רגילים לכתוב בית–פזמון ופתאום בא אחד שכתב שורות שמתחברות אחת לשנייה. זה היה נורא שונה וחלק ירדו עליו. לקח זמן להבין שהבחור גאון".



חנוך הותיר מאחוריו עוד כמה "שאריות", לפני שעזב לגולה הדוויה. להקת שובבי ציון, שבה היו חברים חנן יובל, קובי אשרת וקובי רכט, קיבלה ממנו את הלחנים ל"היי אישה" ו"נוגה", שהפך ללהיט והושר בהמשך בידי חנן יובל לבדו. הוא הלחין גם ללהקת הנח"ל ("דבר אל העצים") ולאופרת הרוק של תיאטרון חיפה, "התשה" ("מכתב עם בול", שכתבו דורי בן זאב ורוטבליט). ואז עקר לונדונה, נחוש ליצור בעצמו את שיריו הבאים. “לא יכולתי לתקן את המשוררים ואת שיריהם", סיפר חנוך בראיון ל"הארץ". "לפיכך נאלצתי להלחין גם שירים שלא נראו לי. לימים נוכחתי שאין לי כוח נפשי לעבוד בכל פעם עם תמלילן אחר... כשאני כותב תמליל, אני כותב את מה שאני רוצה להגיד והתמליל נכתב כך שיהיה קרוב למוזיקה שאני כותב".



לחנים על בסיס חברי


וכך, למעשה, מסתיים הפרק הקצר - אך המדהים - של שלום חנוך, כמלחין מחונן הבוזק אבקת קסמים על שירים של אחרים. מכאן ואילך הוא פיתח קריירה של רוקר, הכותב, מלחין ושר את שיריו. מ–"Shalom" הכושל שהוציא באנגליה, דרך "סוף עונת התפוזים" של תמוז (אומנם להקה, אבל הדמות הדומיננטית בה הייתה חנוך), "אדם בתוך עצמו", "חתונה לבנה", "מחכים למשיח" ועוד.

ברבות השנים, וככל שהקריירה שלו התפתחה, חנוך תרם פחות ופחות שירים לזמרים אחרים. ועדיין, כשהנס כבר קרה, היה מדובר ביהלומים. לאלבומה של חוה אלברשטיין, "התבהרות", שיצא ב–1978, הוא הלחין את "התבהרות חלקית" הנהדר, שכתבה רחל שפירא. ב–1980 הוא כתב והלחין ליהודית רביץ את "שיר ללא שם" המופלא, שכתב על אבשלום אחיינו, שנהרג במהלך שירותו בשייטת. "שיר ללא שם התחיל כמנגינה", סיפר חנוך. "הועדתי אותה ליהודית (רביץ). חשבתי שכדאי והצעתי למאיר (אריאל) לכתוב מילים. הוא כתב בלדה יפהפייה על שלושה בעלי מקצוע ונערה... נעזוב את זה. זה היה כבד. אז כתבתי אני". 





באותה תקופה, חנוך הלחין את השירים "עצים", "תל אביב גדות הירקון 1950" ו"סן פרנסיסקו על המים" לאלבום "חמוש במשקפיים" של אריק איינשטיין, שאיתו הוא קיים סיבוב הופעות משותף ב–1979. ב–1981 הוא הלחין לנורית גלרון את הלהיט הגדול "עץ השדה", למילותיו של נתן זך.



הנדיבות היחסית של השנים האלה הייתה כנראה פרי של חלון הזדמנויות קצר, שנסגר עם היציאה של "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח". מאז, חנוך הלחין לאחרים על בסיס חברי בלבד. לדורי בן זאב, למשל, הוא כתב והלחין את "גנבים" (1985) ואת "לאה גנוב" (1991). לאלבום "זרעי קיץ" (1993) של חברו הטוב מאיר אריאל, שחנוך הפיק מוזיקלית, הוא הלחין יחד עם אריאל את "זרעי קיץ" ו"סתם אחד". שניהם נפלאים. וכמובן, חנוך יצר את מרבית שירי אלבום הבכורה של דפנה ארמוני (1986), בת זוגו דאז, כמו "אוהבת אותך, עוזבת אותך", "רגיש מדי" וכמובן "אלה", שנשמע כמו דרישת שלום משלום חנוך הצעיר והמלודיסט. הוא הלחין גם שני שירים לאלבומו האחרון של יוסי בנאי, "לאט" (2001), "איך זה קורה" ו"מכתבים ברוח".





מעבר לטפטופים המבורכים האלה, הפעם היחידה שבה חנוך המבוגר התמסר באופן רציני להלחנה עבור מישהו אחר הייתה - באופן סמלי ומרגש - שיתוף הפעולה המאוחר שלו עם אריק איינשטיין באלבום "מוסקט" (1999). זה אלבום מושמץ למדי, שכרע תחת עומס הציפיות הבלתי אפשרי שנבנה סביבו, אבל האזנה עכשווית מלמדת שהוא כלל גם כמה שירים נהדרים ממש. "גיטרה וכינור", "אישה מבוגרת", "תמיד זה הים", "מעבר לכתף" ואחרים, את כולם הלחין חנוך, היו תזכורת ליכולות ההלחנה הפנומנליות שלו עבור מבצעים אחרים. ובייחוד איינשטיין. בת קול ברוח, מעידן אחר לגמרי ומשלום חנוך שונה בתכלית.