אסור להתאכזב, חבל לפתח ציפיות. זה מה ששחקני נבחרת ישראל יודעים. קל להשתכנע שכל אחד מ־14 השחקנים ששותפו שלשום מול איטליה נתן את כל ה־100% בשביל להצליח. הבעיה העיקרית היא ש־100% של הכחול-לבן שווה בכדורגל האירופי רק 40%. במקביל, מותר לכעוס על שחקני הנבחרת על ניסיון כושל לגניבת דעת. התבטאויות כגון "שימחנו את הקהל והצופים בבית", "הציבור גאה בנו", "בדקות רבות שלטנו במשחק" ועוד כל מיני פרפראות כושלות בעימות עם המציאות. האיטלקים בעטו חמישה כדורים למסגרת והשיגו שלושה שערים.



ישראל השיגה מאזן זהה, אבל הבקיעה רק שער אחד; ישראל מסרה 150 כדורים יותר מאיטליה והחזיקה בכדור 68% מזמן המשחק - אז מה? באיזה מרחק זה היה מהשער? מדוע שוויון של הכחולים נראה כסבירות נמוכה לעומת שער רביעי של איטליה, ועוד במשחק בית?



חמישה עשורים מרמים כאן את הציבור שיש עתיד לכדורגל שלנו. זו הונאה. אנחנו כושלים בנתונים הבסיסיים: מהירות, כוח ומיומנות אישית, שהיא תנאי ליכולת קבוצתית. הדוגמה הבולטת במשחק עם איטליה הייתה המגן בן ביטון. בחור צעיר, צנוע ונחשב לכישרון במושגים מקומיים. התנאי הראשוני עבורו למנוע מהמתקיף לחלוף על פניו כמו קונוס היה כמובן כוח.



התנאי השני היה מיומנות: כאשר המתקיף מנסה לעבור אותך באחד על אחד, אתה לוחץ אותו לקו ולא חושב על סגירת האמצע - זו עבודה של הבלמים. קודם כל שהמתקיף לא יעבור ולא יבעט כדור מדויק למרכז. דוגמה נוספת הייתה השער השלישי, כאשר שיר צדק לא הסתדר עם הפיזיות של יריבו.



אי לכך ובהתאם לזאת, המצב העגום מחייב שינוי בגישה ובחשיבה. ראשית לייצר אתלטים מהכישרונות, בהמשך לפתח את המיומנות. זה לא רק הנחיתות המבנית מול הכדורגלנים האירופיים, כי הליגיונרים מוכיחים שבאמצעות עבודה נכונה הם מסוגלים להתמודד. בירם כיאל ותומר חמד הם הדוגמאות הטובות ביותר.



אבל היוצאים מן הכלל אינם יכולים לשפר את הכלל. הסגל הנוכחי שעומד לרשות אלישע לוי לא בנוי לאתגר הפיזי שמציבות היריבות בפניו. בשמונה אימונים לפני משחק לא ניתן לשנות הרגלים ומיומנויות, גם לא אצלנו – על אף שהמצאנו את החפיף, קיצורי הדרך, האלתור וה"יהיה בסדר". כי כלום ושום דבר לא בסדר.



בפעם ה־10,000 אני מעתיק טקסטים מהעולם: אם רוצים לשפר את מסד הנתונים (העלובים) של שחקנינו הצעירים, חייבים להביא לכאן מאמנים מאירופה שמומחים לבניית שחקנים וקבוצות. ומדובר מגיל 11־12. נדירים השחקנים הצעירים שיכולים לעמוד בעומסים, בקצב אימון ובעצימות שנהוגים בכל מדינה באירופה. אין מה להתווכח עם הנתון הזה, זו המציאות.



אין מה לחפש עם הסגל הנוכחי של הנבחרת, כבר אי אפשר לתקן אותו. אבל אפשר לחשוב 12־15 שנה קדימה, ולבנות מחדש. סידורי עבודה לחברים של המנהלים השכירים בהתאחדות לא יביאו אותנו גם לנקודת ההתחלה.



המשחק הבא של ישראל יהיה בעוד חודש במקדוניה, שהפסידה לאלבניה. הפסד במשחק החוץ הזה שולח את הנבחרת הלאומית שלנו להתמודדות נגד ירידה לדירוג האיכות החמישי בין 54 הנבחרות באירופה.



ואם זה יהיה המקום שבו תסיים ישראל את טורניר קדם גביע העולם, נקבל בשני הקמפיינים הבאים בתים מוקדמים בעלי לפחות ארבע נבחרות שעולות ברמתן על שלנו. גם שמירה על דירוג האיכות הרביעי מרחיקה אותנו שנות אור מהשתתפות במפעל בינלאומי, אבל הספינרים כבר יהפכו את זה להישג.



אני, באמת כסיל חסר מושג מינימלי, אמשיך להעתיק מהעולם איך עושים את זה נכון. כי מה לעשות? העולם מתקדם, אנחנו נסוגים.