עדיין לא הצלחתי להתרגל למציאות הישראלית. ואלוהים, אני מנסה. פשוט לא מסתדר לי שהעיתון הנפוץ בישראל לא תוקף את ראש הממשלה. שאותו ראש ממשלה הוא גם שר התקשורת. ששר הפנים הוא אריה דרעי - אדם שהורשע בשחיתות שחוזר לאותו כיסא. שעל שר הביטחון כתב היועמ"ש 95 עמודים מבעיתים. ששר התחבורה מונע תחבורה ציבורית שיתופית בגלל בעלי עניין לכאורה. הרשימה נמשכת. היא ארוכה.

ועדיין, אנו ממלמלים "כולם מושחתים" וממשיכים הלאה ביומנו, שמדי יום מסתבך ומתייקר. במקום פתרונות, מנהיגינו עסוקים בעיקר בהסתות. אז התחלתי לשאול את עצמי - למה אנו לא מתקוממים? החברה אולי מקוטבת, אך אלו לא נושאי ימין-שמאל, אלא סוגיות פשוטות של מנהל תקין. גם אי אפשר לטעון לבורות: מאז המחאה עינינו פקוחות. כמי שמתרוצץ במסדרונות השלטון ורואה את ההתנהלות מקרוב, גם הפה פעור.

הבעיה, להבנתי, היא שהיום קל מדי לצעוק. שסטטוסים מנומקים וזועמים משחררים ביעילות חלולה את הקיטור. הפידבקים גורמים לתחושת עשייה, אלא שלרוב המציאות תישאר פגומה גם אחרי אינספור שיתופים. המחאה חייבת לצאת מהפייסבוק.



לגרום לאנשים להתפלא


אז באמצע יולי, במלאת חמש שנים למחאה החברתית, הצטברה בבטן מסה קריטית של זעם, והחלטתי לעבור לישון בשדרות רוטשילד. עם קבוצת מוחים שמסרבת להתרגל למציאות הזו פתחנו בשדרה שק"ש. המטרה העיקרית הייתה לגרום לאנשים להתפלא. שישאלו: למה הם ישנים לצד רעשי המכוניות, היתושים והממטרות? התשובה: משום שהמנגנון השלטוני מעוות, וחשוב מכך - שזה לא חייב להיות כך.

המחאה החברתית. צילום: אריק סולטןהמחאה החברתית. צילום: אריק סולטן

תבינו, מאז 2011 למדנו את השיטה לעומק. אנחנו מבינים מה צריך לתקן ואיפה אפשר להתחיל. התמקדנו ברוטשילד בעוולה עיקרית אחת - שלטון מנותק, ובדרישה קונקרטית אחת: חקיקת חוקי שקיפות. זה היה מאתגר. כל אחד יכול להבין קריאה כמו 'לפטר את דרעי'. לעומת זאת, הדרישה 'לחשוף את האינטרסים הסמויים של נבחרי הציבור!' - לא עוברת מגפון.

אז מדי לילה הבהרנו לעוברים ושבים שלא משנה למי נצביע - נקבל כמעט את אותו דבר. הרי מדי קדנציה אנחנו מחליפים 50 ח"כים (כמעט חצי כנסת!), ובכל זאת השלטון מנותק. אלא שלחבר אותו זה לא בשמיים. הפתרון, כך הסברנו, הוא בכיול מערכת התמריצים השלטונית, מערכת שהופכת חלק מהנבחרים לבובות של קבוצות לחץ בבוקר לאחר הבחירות. רבים פטרו אותנו בניד ראש והסבירו שאין ברירה, כי "כולם מושחתים". זה היה האתגר הגדול יותר. כי כולם דווקא ממש לא מושחתים. המעט שבמעט.

הסיבה לניתוק היא בעורקי השיטה: אם מחד גיסא מערכת התמריצים מעודדת ח"כ לשרת קבוצות אינטרס, ומאידך גיסא אין שום דין וחשבון, שום שקיפות בהליכי קבלת ההחלטות, בפגישות פרלמנטריות, בצבירת ההון, בחופשות, ואין שום תמריץ לחסוך כספי ציבור - התוצאה פשוטה. רוב ההחלטות יהיו נגד הציבור. חוקי שקיפות, הסברנו, יכולים להגן על הפוליטיקאים מעצמם ולסייע להם לשרת את הציבור.



ללמוד איך מרפאים את המנגנון


אבל זה לא פעל. אנשים חזרו לישון בבית. הרי יש ילדים ובוסים וסדר יום חונק דיו – וזה עוד מבלי להשתתף במחאה ערטילאית ומתמשכת. הם גם יכלו פשוט לצפות במחאה בבית.

אמנם לא מעט תומכים החלו להגיע בקביעות, אבל אחרים שעטו על מיעוט הבאים כדי לנגח את הרעיון, או להזכיר שב-2011 כבר ניסינו ו"נכשלנו". אבל איזה עוד פתרונות יש? איך לא כולם שומעים את צלצול הפעמונים? רגע, אולי כולם שומעים אותם, ולא יודעים מה לעשות עם הצליל? וכך המחאה התגלגלה לאטה לפורמט אחר - אוניברסיטה עממית.

עם שלל מתנדבים מהשדרה התחלנו לתאם הגעת מרצים לערבי שיחה חינם. באו לשבת איתנו שרים לשעבר, פקידי אוצר, לוביסטים, עיתונאים ואנשי ציבור מכל הקשת הפוליטית. הם סיפרו איך פועל המנגנון, וחשוב מכך - איך לרפא אותו. בניגוד לרשתות החברתיות, ששם הדיון לעתים מתמצה ביריית עמדות, כאן נוצרו דיאלוגים. לא משנה אם אלו היו שמעון ריקלין, דב חנין, אור-לי ברלב או עשרות מרצים אחרים. מכולם השכלנו ועם רובם הצלחנו למצוא מכנה משותף אדיר. ראינו את התקווה לסולידריות חברתית, ושדווקא הפוליטיקה היא המחבלת בה.

האנשים שהגיעו לשדרה לא היו רבים דיים כדי להתניע מהפכה. אך כמות הצופים הגדולה, שלהם סיפקנו בשידור ישיר כלים שדרכם אפשר להשפיע מהכורסה, תסייע, אני מקווה, לשפר דרמטית את המציאות שלנו.

לא מעט מהצופים החליטו להצטרף לארגוני חברה אזרחית שעשינו להם חשיפה בשדרה. ארגונים שמפעילים מתנדבים בצורה שמחוללת שינוי. אחרים התפקדו למפלגות - נתיב לא פחות חשוב לפיקוח על הנבחרים. נתַנו גם רוח גבית למפתחי אפליקציות ואתרי מחאה שיושקו בקרוב. הם יאפשרו לציבור הרחב להבהיר לפוליטיקאים בצורה ממוקדת (ודי מגניבה) מה הציבור הרחב רוצה.

שלשום חגגנו ערב סיום עם שרן השכל, אחת הח"כיות השקופות במשכן, ועם נתי טוקר, כתב "דה מרקר", שחשף בעבורנו את כל האינטרסים הצולבים של המו"לים בישראל. כעת, בתום חודשיים בשדרה, הפה של רבים אחרים פעור יחד עם שלי. ומה הלאה? בערב האחרון נכח זוג מגן שמואל. הם ביקשו שנביא גם אליהם מרצי אוניברסיטה עממית. אם זה יצלח - אולי בחורף תושק "האוניברסיטה הנודדת". 

הכותב הוא מייסד "מאה ימים של שקיפות" והאוניברסיטה העממית