לא הגיל, התרגיל: שמעון פרס התקבע לאצל כולנו כ"זקן השבט"

הייתי מאחל לו כעת עד 120, אבל זה יוצא יום שלישי בעוד שבועיים, אז פשוט נאחל לו, בלי ציניות, בריאות ובשורות טובות".

כשראיתי את צוותי התקשורת מתגודדים למרגלות ביתו של מר פרס, ולאחר שנשאתי תפילה לרפואתו, התפניתי לרגע גם לחשוב על התופעה המוזכרת, שהיא בעצם די תמוהה בעיני. נכון, הוא "רק" בן 93, גיל יפה ומכובד, אבל עם כל הכבוד, זה עדיין ממש לא מתושלח. כבר היו לנו כאן אישי ציבור זקנים יותר.

קחו למשל את ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הידעתם שהוא נפטר בגיל 96? איך זה שדווקא פרס הצעיר יחסית הפך להיות האות והסמל לדמות השורד הנצחי? זה שהיה כאן משחר ההיסטוריה וייוותר עד אחרית הימים?

ככל שחשבתי על כך, הבנתי שבסופו של דבר המונח "אריכות ימים" מתייחס לא רק למספר השנים שאדם הצליח להישאר בחיים, אלא גם, ואולי בעיקר, לדרך שבה הצליח לנצל שנים אלו לעשייה ופעלתנות. אריכות ימים טכנית המתבססת על הפער בין התאריך המופיע בתעודת הלידה לזה המופיע על המצבה - לזה זכו ויזכו עוד רבים. אולם לאריכות ימים אמיתית, המתבססת על לוח זמנים עמוס לעייפה המעיד על עשייה מתמדת - לכך זוכים מעטים.

לא לחינם התקבע בפינו הביטוי "אריכות ימים" ולא, כמתבקש, "אריכות שנים". שכן אלמלא אריכות הימים, במובן של יום ארוך עמוס בעשייה קדחתנית, אין כל טעם באריכות השנים. כך כותב הרבי מליובאוויטש בספרו "היום יום" (בעיבוד קל): "כשרצה אדמו"ר הזקן (מייסד חסידות חב"ד) לברך את החסיד יקותיאל ליעפלער בעשירות, אמר החסיד שהוא אינו חפץ בזה, שלא תטרידו העשירות מלימוד החסידות והתעסקות בעבודת ה'. וכשרצה הרבי לברכו באריכות ימים, אמר החסיד: אך לא באריכות ימים של 'שנות איכר', כאלו ש'עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו' – לא רואים 'אלוקות' ולא חשים רוחניות".