כסיל בשם באסל גטאס תירץ בסוף השבוע את ההחלטה להחרים את הלוויה של שמעון פרס בעובדה שפרס היה מאדריכלי המיזם הציוני. במרוצם לנסות להדוף את גלי הביקורת שניתכה עליהם מכל עבר, הלכו חברי הכנסת של "המשותפת" והתחפרו בטיפשות, קטנוניות ואטימות של עצמם. הם, שסמוכים על שולחנה של המדינה, שמכהנים בפרלמנט של "המיזם הציוני", מחרימים את דרכו האחרונה של מי שנחשב לסמל האולטימטיבי של החתירה לשלום, מי ששבר את הקופסה והקדיש את 25 שנותיו האחרונות למאמץ סיזיפי עצום לפייס בין ישראל לפלסטינים.

המעשה של הח"כים הערבים הוא נואל, אומלל ומעליב משתי סיבות מצטברות. ראשית, העניין האנושי. השתתפות בהלוויה של אדם אינה אימוץ של דרכו או של הנרטיב שלו. פתאום הם נזכרו בכפר קאסם ובכפר כנא ולך תדע באיזה כפרים נוספים. טוב שלא חזרו לגירוש ישמעאל. שמעון פרס הוא הישראלי שמזוהה יותר מכל אחד אחר עם תהליך השלום, עם המאמץ להתפייס עם שכנינו, עם הנכונות להקים מדינה פלסטינית.

למרות כל זאת, הם לא ראו לנכון להפגין תכונות אנוש בסיסיות וללוות בדרכו האחרונה את מי שהיה נשיא וראש ממשלה. המעשה הזה הוא סטירת לחי ויריקה בפרצוף של המעטים שעוד סבורים שניתן להגיע לשלום. הם באמת לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. אין להם בעיה להתנדנד על הענף, לקטוף מפירות העץ, ובאותו זמן לנסר במרץ את הגזע המרכזי. איש לא ביקש מחברי הכנסת הערבים להכחיש את הנכבה או להלל את הכור בדימונה. הדבר היחיד שציפו מהם הוא להיות בני אדם.

הסיבה השנייה היא הצביעות. העובדה שפרס הוא שותף למיזם הציוני השנוא, הפכה אותו למשוקץ והשאירה אותם מחוץ לטקס הלוויה, שאליו בא אפילו אבו מאזן (בואו נודה באמת: זה היה מעשה אמיץ מאוד מצדו). עכשיו, בואו ננסה לבדוק מה היה מצבם של חברי הכנסת של הרשימה המשותפת אלמלא קם כאן מיזם ציוני: יכול להיות שעכשיו היו נופלות עליהם חביות נפץ מהשמים. יכול להיות שהם היו חיים במדינה הרבה פחות דמוקרטית, עם הרבה פחות זכויות והרבה יותר חובות. ערביי ישראל הם הערבים המאושרים ביותר במזרח התיכון. הם היחידים שיכולים לישון בשקט. אין בכל רחבי המזרח התיכון מיעוט אחד שמצבו טוב ממצבם. לא הקופטים במצרים ולא הנוצרים בלבנון ולא הנוצרים בסוריה ולא העלווים ולא הכורדים בשום מקום. אין בכל המזרח התיכון ערבים שנהנים ממים וחשמל 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. בכל הפרמטרים האפשריים, מצבם טוב במאות אחוזים ממצב כל האחרים (בניכוי משפחות הנסיכים הסעודים). אחוז תמותת התינוקות, תוחלת החיים, רמת החיים, החינוך והתשתיות.

"ראויים למנהיגות אחרת", ח"כ איימן עודה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90"ראויים למנהיגות אחרת", ח"כ איימן עודה. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

יש הרבה מה לתקן, אך ההתבכיינות לא תוביל לשום מקום

יש הרבה מה לתקן במעמדם של ערביי ישראל, ויש גם מאמץ לתקן את זה. רק לאחרונה אישרה ממשלת הימין 15 מיליארד שקל לתוכנית דרמטית לתיקון העיוותים והאפליות הקשורים באזרחי ישראל הערבים. אבל הם ממשיכים להתבוסס בנכבה, בכפר קאסם ובכפר כנא ובכל ההתבכיינות הילדותית הזו שמובילה אותם לאן שהובילה אותם שנות דור: שום מקום.

הנכבה, על שום מה? הם מאשימים את שמעון פרס, אבל האשמים האמיתיים בנכבה הם מנהיגיהם הגאונים שאמרו "לא" להחלטת החלוקה של האו”ם. הם, יחד עם מדינות ערב הנוספות, התנפלו על ישראל הצעירה, שאמרה "כן". אלמלא עשו כן, היה היום מצבם טוב בהרבה. ואחרי שעשו את זה, האם הושיטו יד לשלום? לא. להפך. ואז באה מלחמת ששת הימים, ומצבם הורע שוב. מסקנה מתבקשת: מאז ימי הנכבה, דרך שנות ה-50 וה-60, רמת המנהיגות של הערבים נותרה בעינה: עלובה, צרת אופקים, קיצונית ואסונית.

רוב רובם של ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים, שומרי חוק ושמחים בישראליותם. הם היו באים, לו יכלו, להלוויה של שמעון פרס. הם ראויים למנהיגות אחרת. גם אנחנו.