1. מיסייה פרז

בסוף, אחרי אין ספור ראיונות ושיחות וקטטות ורגעים אינטימיים והיסטוריים ומעקב של עשרות שנים, תמונה אחת נחרטת בזיכרוני יותר מכל האחרות: לוויית המלך חסן במרוקו בשנת 1999. כל שליטי, שועי ורוזני העולם הגיעו לרבאט הבירה. מיליוני מרוקאים אבלים, הלומי צער, התגודדו לאורך מסע הלוויה, פורצים את המחסומים במקומות רבים ומציפים את המסלול, תוך סיכון המכובדים הצועדים עליו.

היו שם כל המי ומי של הצמרת העולמית: הנשיא קלינטון ורעייתו הילרי, הנשיא הקודם ג'ורג' בוש (האב), נשיא צרפת ז'אק שיראק, מלך ספרד חואן קרלוס, הנסיך צ'רלס, נשיאים וראשי ממשלה מרוסיה, מאירופה ומכל מדינה שמכבדת את עצמה בעולם. גם העולם הערבי שיגר את כל הצמרת, כולל חוסני מובארק ממצרים, יאסר ערפאת ושלל נסיכים, שליטים וקולונלים. כל המצעד הזה צעד שם ברבאט לצלילי זעקות השבר של הקהל האדיר. והייתה גם משלחת ישראלית. היא כללה את ראש הממשלה אהוד ברק, שר החוץ דוד לוי, עוד כמה פוליטיקאים בכירים פחות ומשלחת מכובדת של עיתונאים.

מכל הערב-רב הזה של הצמרת והעוצמה העולמית, זיהו ההמונים ברבאט אדם אחד: בן 76, נושא בתואר הריק מתוכן "שר לשיתוף פעולה אזורי", שאליו נדחק על ידי ראש הממשלה אהוד ברק בתקווה שלא יחתור תחתיו. שמעון פרס. "מיסייה פרז, מיסייה פרז", צעקו לעברו האזרחים האבלים לאורך כל הדרך ונופפו במטפחותיהם. אלמלא חזיתי במחזה הזה במו עיני, לעולם לא הייתי מאמין שזה אכן קרה. לא קלינטון ולא שיראק ולא צ'רלס ולא מובארק ולא ברק.

פרס, הפוליטיקאי הישראלי הדהוי מרוב שימוש, שעתידו ועלומיו הרחק מאחוריו, שמשמש סרח עודף בממשלתו של הכוכב העולה שהביס את בנימין נתניהו, הוא זה שמרוקאים רבים הריעו לו בלוויית מלכם.

גם בגילו ובמצבו, פרס נראה כמי שצועד קומה שלמה מעל כל האחרים. הוא הגיע לרבאט כבוי ומרוקן, נדחק בקושי למשלחת הישראלית, ויצא ממנה זקוף ומאושש. מי שמכיר אותו, יודע את השפעת גלי האהבה על עור הפנים ואור העיניים שלו: הוא נפתח כמו פרח, מזדקף ומתמלא, צבעיו הופכים עזים, עיניו קורנות, חיוכו נמלא חיים. אין, אין דבר ששמעון פרס אהב יותר מאהבה.

****
היו לנו גיבורים לא מעטים במקום הזה. היה האב המייסד, דוד בן־גוריון, שממנו ובזכותו הכל נברא והתחיל. והיו הגנרלים, אלון ושרון ודיין ובר־לב וברק ורבים נוספים. והיו המפא"יניקים, אשכול ושרת וגולדה, והיה בגין והיה שמיר, וביבי עודנו. כל אחד ומעלותיו ומגרעותיו והישגיו וכישלונותיו. יש ביניהם דמיון, יש הבדלים, יש תפיסות עולם שונות, יש פערים. שמעון פרס היה רק אחד. אקזמפלר יחיד במינו, פס ייצור שנסגר אחרי האבטיפוס הראשון. האנדרדוג הקלאסי, הלוזר הנצחי שככל שיענו אותו, כן יעלה וכן יפרוץ. האיש שידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה. כל מפלה למנוף. אדם שלא ידע שובע, שהיה בו רעב אינסופי להכרה, צימאון אדיר לחתירה הלאה, מבט שפנה רק קדימה, אף פעם לא אחורה, שהיה ג'אנקי של קהל, של אדרנלין, של עניין וסקרנות. גם כשהוא לא היה רלוונטי, הוא היה רלוונטי. תמיד מחוץ לקופסה.

ביום חמישי, כששכב בתוך ארונו מול משכן הכנסת, הייתה זו הפעם האחרונה שנאלץ להישאר בקופסה, בלי לנפצה.

לפעמים איבד קשר עם המציאות. תמיד גבוה בשתי ספירות לפחות משאר הנוכחים בחדר, תמיד צופה למרחוק, מחפש את הדבר הבא, הרעיון הבא, הפסגה הבאה. חי בקצב אחר לגמרי משאר העולם, פועל בעצימות עצומה, כאילו אין זמן, תכף הכל נגמר, צריך להספיק, חייבים להגיע, אסור לוותר על דקה פנויה. תחרותי להדהים, מתקשה לפרגן לזולתו ורודף כל הזמן אחרי הכרה, כבוד, קהל, עניין, הישגים ופסגות. מתבלבל לא פעם בין טובתו האישית לטובת אהבתו הגדולה, מדינת ישראל, אבל במקרה שלו, די בצדק. הוא באמת אהב את המקום הזה עד כלות ולא חיפש לעצמו דבר, חוץ משהמקום הזה והאנשים שנמצאים בו יאהבו אותו בחזרה.

האיש הזה ספג בחייו תבוסות ומפלות שיכולות למוטט אימפריה. הוא הפסיד לרבין, הוא הפסיד לבגין, הוא הצליח להפסיד למשה קצב. הוא הפסיד את מפלגת העבודה האשכנזית לעמיר פרץ. הוא הפסיד לאלמוני בן 47 בשם ביבי אחרי רצח רבין. הוא עבר את "התרגיל המסריח", שהיה מפיל כל אחד אחר, חוץ ממנו. הוא הושפל, נמרט ונמלט בעור שיניו מאין ספור מצבים וסיטואציות, אבל בכל פעם מחדש לא הוריד ראש, לא התאבל על עצמו אפילו לרגע. אסף את השברים והתחיל מההתחלה, כאילו כלום.

נשיא ארה"ב מעניק לפרס את 'מדליית החירות'. צילום: רויטרס

נשיא ארה"ב מעניק לפרס את 'מדליית החירות'. צילום: רויטרס

אחרי שביבי סילק אותו מלשכת ראש הממשלה, הוא הפך ליועץ הסתרים שלו ובנה איתו מערכת יחסים אינטימית פורייה שנשמרה בסוד, עד עכשיו. הוא החזיק חבורת אנשי סוד שתמרנה את נתניהו בחשאי, בפגישות משותפות עם הפלסטינים והאמריקאים בווילה של השגריר המצרי מוחמד בסיוני בהרצליה, עד שנגרר לוויי פלנטיישן, שם חתם על הפעימה השלישית של אוסלו, מה שהביא למפלתו כעבור כמה חודשים.

הוא לא מכיר את המילה ייאוש ומעולם לא נכנע לתוצאות, לנסיבות או למציאות, אלא שינס מותניים לשנות אותן. לפעמים גם הצליח. הוא הביא את הסכם לונדון מאחורי גבו של שמיר ועמד מאחורי "ביילין־אבו מאזן" וניהל מו"מ עם אבו עלא אצל אריאל שרון (שבלם אותו ברגע האחרון) ועם אבו מאזן אצל נתניהו (כנ"ל), וכשהבין שמי שמנהלת את ראש הממשלה זו רעייתו, הוא הסתער גם עליה בסדרה ארוכה של מפגשים ליליים אינטימיים, והשתכנע ששכנע אותה, עד שנתניהו צחק אחרון.

****
הוא ליווה את המדינה מרגעיה הראשונים. אחראי על מאמץ ההתחמשות הנואש בימים הנוראים של מלחמת השחרור, כיתת רגליו וקושש מכל הבא ליד כדי שהיהודים יוכלו להילחם על חירותם. הוא מאדריכלי מערכת הביטחון. את הכור הגרעיני בדימונה קושש מן הגורן ומן היקב, מייצר מערכות יחסים אסטרטגיות, מקמבן ומתחמן ומתחנן ועשה את הלא ייאמן: כוח גרעיני (על פי פרסומים זרים) למדינה קטנטונת, מוקפת אויבים. פוליסת ביטוח היסטורית לעם היהודי. תארו לעצמכם שהמשימה הזו הייתה נופלת דווקא על נתניהו, ולא על פרס. כמה נאומים חוצבי להבות היו נישאים למען המטרה הזו, כמה הצהרות ואיומים ורעשים וקשקושים. מכל זה, לא היה קם כור בדימונה. הקים אותו מי שדיבר הרבה פחות, אבל עשה קצת יותר.

לא רק דימונה, גם התעשייה האווירית וחיל האוויר וההייטק והננו וחקר המוח וכל שאר מצודות העוצמה הישראלית חבות לו חוב גדול. הוא היה ראש ממשלה מצוין בממשלת הרוטציה, שהציל את כלכלת ישראל והוציא את צה"ל מעומק לבנון. הוא עשה את כל זה באהבה כפולה: למדינה, שבה ראה את חזות הכל, ולעצמו. האהבות הללו נבעו זו מתוך זו. הוא היה פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו, תככן לא קטן שידע לחפור ולחתור ולקנא ולשנוא ולהקים מחנות ולתקוע סכינים ולהפעיל אנשים ולהלך קסמים. הוא שנא לנוח, לא ידע להשתעמם, לא אהב חופשות ולא טייל. הוא אהב אנשים. נסע בכל העולם כדי לפגוש, לשמוע, ללמוד, להבין. כל מה שעניין אותו זה להמשיך קדימה, בכל המנועים, לחפש את האתגר הבא, ולהגיע לפסגה, שנמלטה ממנו בנחישות לא פחותה מזו שבה חיפש אותה.

הפסגה המיוחלת תעתעה בו שנות דור. הוא נפל וקם, ושוב נפל, ונזרק מהדלת וחזר מהחלון, ונגע בה פה ושם להרף עין, תמיד מעט מדי. הוא היה ראש ממשלה לזמן קצר מאוד אחרי התפטרות רבין, עד המהפך של 77' שרשום על שמו. אחר כך שנתיים בממשלת הרוטציה, עד שנאלץ לפנות את הכיסא ליצחק שמיר באמצע ההצלחה. סיזיפוס מודרני שמטפס, עקב בצד אגודל, בכל פעם מחדש, כדי להיזרק שוב צעד אחד לפני השיא אל קרקעית התהום.

הוא ידע להיעלב, סבלו היה מרהיב, כל זב ומצורע התגולל עליו ובדיחות סופרו על חשבונו. מעולם לא הייתה בישראל כמות כזו של שמחה לאיד, כמו השמחה לאידו של שמעון, בכל פעם שנבעט או נפל או גורש מאיפשהו. אבל כל זה לא הפיל את רוחו. להפך. מה שמדהים זה, שכל זה רק חישל אותו יותר, הפיח בו חיים, העניק לו את היכולת להתחיל מההתחלה. כשהילרי קלינטון ודונלד טראמפ התווכחו בעימות הטלוויזיוני השבוע על "כוח העמידה" (stamina) הנדרש לנשיאות, חשבתי על כוח העמידה של שמעון פרס. כוח שאין ולא יהיה שני לו לאף אחד בשום מדינה ובשום ממשלה.

פרס, כתבתי פעם, הוא האיש הגדול הכי קטן שהכרתי, וגם להפך. האיש הקטן הכי גדול בהיסטוריה. הוא היה מלא יצרים, נקמן לא קטן ונעלב סדרתי. פעם, אחרי שצירי מרכז העבודה ענו לו ב"כן!!" מהדהד לשאלתו ההיא "אני לוזר?", הוא לא דיבר חצי שנה עם אחד ממקורבי ברק, שבו חשד שארגן את ההשפלה הזו. רק אחרי שהמקורב נשבע בילדיו שזה היה ספונטני לגמרי, סלח לו. הוא לא דילג על אף עלבון שעלבו בו עיתונאים, פובליציסטים וקולגות, הוא גרר את כל זה אחריו בתוך שק גדול של סבל אבל בניגוד לבני אנוש רגילים, השק הזה הוסיף לו חיוניות, עוצמה ומהירות, במקום להכביד עליו. כשהיית כותב על פרס משהו רע ביום שישי, תמיד הגיעה הזמנה לפגישה איתו ביום ראשון.

הוא לימד את עצמו לא להביט אחורה בזעם, אלא קדימה בתקווה. לראות בכל משבר, הזדמנות. בכל איום, פוטנציאל. בכל סכנה, תקווה. רומנטיקן חסר תקנה, מאהב פוליטי רב קסם, מנהיג עם נשמה. הוא היה יכול להיות, באותו משפט, גם עסקן זעיר וגם מדינאי מזהיר. אדם רב ניגודים ומורכבויות שאהבתו לעמו ולארצו האפילה על הכל.

****
לפני כמה חודשים ישבתי איתו בפעם האחרונה. בביתו אשר בתל אביב, ביום שישי בערב, על בקבוק יין משובח, כמו שאהב. היו בפגישה עוד כמה אנשים. נשמור על פרטיותם. פרס היה מדוכדך. אכזבתו מנתניהו הושלמה. הוא רומה שוב ושוב, ושוב, אבל בכל פעם שכנע את עצמו שצריך עוד ניסיון אחד, עוד דחיפה אחת, וזה יגיע. אבל זה לא הגיע. הוא הבין והשלים ש"מהלימון הזה, כבר לא תצא לימונדה".

"אין ממשלה, אין ראש ממשלה", אמר, "שבע שנים הוא בזבז, היינו יכולים להחליט ולעשות, ולא עשה כלום. תראה את הגז. כמה זמן בזבזו על הגז הזה. תלכו לנורווגיה, תראו מה עשו שם, ותעשו אותו הדבר. מה כל כך קשה בזה?".

רבע שעה קודם לכן הוא הרים טלפון לג'ון קרי, שחגג באותו יום את יום הולדתו. זמן קצר לפני כן נשא קרי נאום תוכחה קשה במיוחד אל מול מדיניותה של ישראל בנושא הפלסטיני. נאום זעם ונבואות שחורות שעורר תגובות רבות בעולם, וגיחוך בירושלים. "התאפקתי", אמר קרי לפרס, "אמרתי רק חצי ממה שאני באמת מרגיש".

פרס התקשה באותו ערב להתאפק. "אני לא רואה בישראל כוח לשנות. אני לא רואה אצל הפלסטינים כוח לשנות. אני לא חושב ששתי חולשות מייצרות כוח. זה שטויות. אני לא רואה בישראל אף אדם אמיץ. אני לא מכיר אחד. האמיצים הולכים היום להייטק. גם אצל הפלסטינים אין אמיצים, למרות שהעובדה שאבו מאזן עדיין נלחם בטרור היא נס שבנוי על לא מעט אומץ".

פרס הציג באותו ערב את תוכנית השלום האחרונה שלו. תוכנית אוטופית, מוזרה מעט, שבנויה על הסכמה עולמית בסגנון המו"מ שניהלו המעצמות עם איראן. תוכנית שאין בה כפייה על אף צד. תרצו, תיקחו. לא תרצו, תעזבו. אבל תישאו בתוצאות. היה ברור שזה הכדור האחרון של פרס. הוא הבין שהזמן אוזל. גם הזמן שלו, גם הזמן שלנו. הוא דיבר על תוכניתו עם רבים ממנהיגי עולם, אבל לא לגמרי הצליח להתניע אותה. הוא היה עייף, אך ממוקד. פסימי, מסרב להיכנע. הוא לא הרים ידיים. עד הרגע האחרון קיווה, ניסה, חיפש פרצה או רעיון או מנוף. גם כשידע כבר שהמאבק אבוד.

הוא עשה אין ספור שגיאות בחייו. הוא הזה הזיות וטווה חלומות שווא, הוא הפסיד כשהיה אמור לנצח והחטיא מול שער ריק כשהיה אמור לכבוש. ב־1996, אחרי רצח רבין, הוא היה אמור לנצח בהליכה ועד הרגע האחרון היה יכול לעשות הרבה מאוד דברים כדי להבטיח את ניצחונו, אבל לא עשה. הוא רצה לנצח בזכות עצמו, בכוחות עצמו, והוא הפסיד. אבל כל ההפסדים הללו, שהלכו ונאספו, הצטברו לכדי ניצחון גדול.

הוא ייטמן בין שני היצחקים, שמיר ורבין, אבל הוא צחק אחרון. כל שועי עולם יגיעו היום ללוויה שלו. המותג "שמעון פרס" היה, בשנים האחרונות, חזק יותר מהמותג "מדינת ישראל". חבל שהוא לא יכול לראות את כל זה, להרים כוסית ארמניאק, ולחייך לעצמו. בסוף, ניצחתי. והמדינה? מה יהיה איתה? זה היה מעכיר את שמחתו וממרר את הצלחתו וזה המבחן האולטימטיבי ששמעון פרס היה עובר, בניגוד לכמה אחרים: בכל דילמה בין טובתה המוחלטת של המדינה לטובתו, היה בוחר בסופו של דבר במדינה.

2. מוראה של מלכות

ביום ראשון, 10 ביולי, ישבו שני חברים לראות את משחק הגמר של אליפות אירופה בכדורגל בין צרפת לפורטוגל. שר הביטחון אביגדור ליברמן ושר הפנים אריה דרעי, ידידים ותיקים. בשלב מסוים צלצל הטלפון. ראש הממשלה על הקו. נתניהו דיבר עם ליברמן וגם עם דרעי והציג בפניהם סוגיה מסוימת הקשורה למשבר עמונה. נמצא איתי, אמר להם, גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, הוא יסביר לכם. נתניהו העביר את השפופרת ליועמ"ש, שהסביר להם משהו. השיחה לא הייתה ארוכה מדי. כשהסתיימה, אמר ליברמן לדרעי: "אנחנו האליבי שלו".

ליברמן מבין משהו בתחום הזה, כידוע. באותו ערב בדיוק הודיע היועץ את ההודעה ההיא על הבדיקה המשטרתית המתקיימת נגד ראש הממשלה נתניהו. העובדה ששניהם ישבו ביחד באותו ערב מעוררת תמיהות רבות, אם לא למעלה מזה. מכיוון שפגישה בין ראש ממשלה ליועץ משפטי לממשלה נרשמת בלוח הזמנים של שניהם, וניסיון להסתיר, למחוק או לזייף לוח זמנים כזה עלול להיגמר רע, עדיף ליזום שיחה טלפונית על נושא אקטואלי בוער לכאורה, כדי להסביר בדיעבד מדוע ישבו השניים יחד, בערב שבו מתבשר ראש הממשלה על בדיקה משטרתית בעניינו.

הבהרה: אני לא חושב שאביחי מנדלבליט מושחת. אני לא מכיר את האיש, אבל עדויותיהם של רבים מאוד ואמינים מאוד על יושרו מקובלות עלי. מצד שני, ישנה הסחבת שאותה הוא נוקט בבדיקת נתניהו והעובדה שהוא עומד לסגור כמה מהבדיקות ולהתעלם מהררי חומרים שמעוררים אין ספור סימני שאלה, היא תמוהה במקרה הטוב ושערוריית ענק במקרה הרע. בעיקר על רקע פסיקת בג"ץ מהשבוע, שדחתה את ערעורו של אהוד אולמרט בפרשת טלנסקי, ושיגרה מסר ברור וחד ליועץ. גורמי משטרה ופרקליטות בכירים ממשיכים לאחוז בדעה ברורה שלפיה אי אפשר לסגור את התיק הזה בלי לחקור. אסור לסגור אותו בלי לחקור.

מנדלבליט ונתניהו. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90

מנדלבליט ונתניהו. צילום: אלכס קולומויסקי, פלאש 90

עו"ד אלדד יניב יגיש בימים הקרובים עתירה לבג"ץ נגד כל בעלי התפקידים המעורבים בסיפור הזה, מהיועץ המשפטי לממשלה דרומה, כולל קציני משטרה ובכירי פרקליטות. אני לא יודע מה סיכויי העתירה אבל מתפלל שבג"ץ לא ידחה אותה על הסף. אולי נזכה לשמוע את דעותיהם השונות של אנשי המקצוע.
אז למה מנדלבליט משתהה או מתעלם מהחומרים? לדעתי, זוהי "מוראה של מלכות". בניגוד למה שהבטיח לוועדת האיתור, מנדלבליט חושש מנתניהו, אחרי שיצק מים על ידיו ארבע שנים. לא בטוח שהוא מודע לפוזיציה שבתוכה הוא פועל. העובדה היא, שאנשי המשטרה העוסקים בפרשה משוכנעים שאם החומרים הללו היו נגד ראש עיר בישראל, הוא היה נעצר לחקירה. מנדלבליט מתעלם בשלב הזה מהעובדה הזו. צריך לקוות שיתעורר.

מלשכת היועמ"ש נמסר בתגובה: "היועץ המשפטי לממשלה מקיים פגישות עבודה שוטפות עם ראש הממשלה כמעט מדי שבוע, וכך גם ב-10 ביולי 2016. בנוסף, נזכיר כי היועץ המשפטי לממשלה מפרסם את יומנו באופן יזום לעיון הציבור, באופן שוטף. במסגרת זו נמסר מידע גם על קיומן של פגישות העבודה של היועץ עם ראש הממשלה.

"כפי שמסרנו בהודעה רשמית מיום 10 ביוני 2016 בעניין החלטת היועץ המשפטי לממשלה להורות על בדיקה בעניינים הנוגעים בין היתר לראש הממשלה, האמור בהודעה הובא לידיעת ראש הממשלה לפני הפרסום".

שמעון פרס ידע להפוך כל תבוסה למנוע צמיחה, כל מפלה למנוף

הנשיא התשיעי מעולם לא ידע שובע, היה בעל רעב אינסופי להכרה, מכור לאדרנלין של עניין וסקרנות, הישגים ופסגות. הוא היה אדם רב ניגודים שמובל רק על ידי אהבתו לעמו