הניסיונות למנוע הריסת בתים בעמונה וביישובים אחרים ביו"ש, בגלל מחלוקות על קניין ובעלות, יוצרים ויכוח שבטי המבוסס על ססמאות ודימויים: "מוכרחים להגן על שלטון החוק", זועקים המצדדים בהריסת הבתים; "לא תהיה התנתקות שנייה", זועקים המצדדים בהסדרה. כולם צודקים. אבל ככל שמתלהט הוויכוח, נדחקות העובדות הרלוונטיות לקרן זווית, אלא שדווקא הן המפתח להכרעתו.

כמי שמחזיק בדעות ימניות, גם במישור הכלכלי, אני רואה עצמי כאחד ממגיניו הקנאים של הקניין הפרטי. אין לי חיבה למסיגי גבול בחניה הפרטית שלי, ואין לי חיבה להפקעת קרקעות על ידי המדינה, אפילו להקמת תשתיות וכבישים. ההגנה על זכות הקניין הפרטי היא ערך מקודש, והפגיעה בזכות זו צריכה להצטמצם רק למצבי חוסר ברירה.

למען הסר ספק או חשד, ייאמר במפורש שלו מישהו היה פולש לקרקע פרטית השייכת לאחר בתל אביב ובונה עליה בית, אחת דתו של אותו בית: להיהרס. אין כל חשיבות במקרה הזה לדתו, לאומיותו או אזרחותו של בעל הקרקע. לו הייתה ננקטת יוזמה להכשיר באמצעות חקיקה ספציפית בנייה כזו, היה זה לא פחות מניסיון להגן על גזל ולעגן אותו בחקיקה. ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים המצב שונה. גם כי מערכת רישום הזכויות במקרקעין אינה אמינה, אבל בעיקר כי בעלי הקרקעות הפרטיים הם לא ממש בעלי הקרקעות.

מי שפגעה אנושות בזכויות הקניין של הפלסטינים, ושמטה את הקרקע מתחת לטענות המשפטיות המושמעות מצד בעלי הקרקעות הפלסטינים, זו דווקא הרשות. בחקיקה גזענית היא הפקיעה את זכויות הפרט במקרקעין ולמעשה קעקעה אותן. בית המשפט הפלסטיני כבר גזר בעבר עונש מוות על ערבים שמכרו קרקע ליהודים ביו"ש ובמזרח ירושלים, ובאוקטובר לפני שנתיים חתם אבו מאזן על צו הרחבה, המטיל "רק" מאסר עולם עם עבודת פרך על אזרח "זר" (למשל, ערבי ישראלי) שימכור או יעסוק בתיווך נדל"ן לקונה יהודי.




פינוי עמונה, ארכיון. צילום: פלאש 90

הרשות הפלסטינית היא שגוזלת את קניינם של פלסטינים ואחרים מדי יום, והופכת את רכושם לאבן שאין לה הופכין. למעשה, בעצם החקיקה הפלסטינית התערערה זכות הקניין של אותם פלסטינים העותרים לבתי המשפט בישראל, ודורשים כסעד משפטי את הריסת בתי המתיישבים בעמונה, בעפרה ובמקומות נוספים.

שתיקתם נוכח הפגיעה החמורה בזכותם להחליט על עתיד קניינם וזכותם לממשו למרבה במחיר, גם אם הוא יהודי, מעמידה בספק את עצם היותם אוחזים כשורה בניירות הקניין שהם ממציאים, בסיוען האדיב של עמותות שמאל קיצוניות. ערכה של הבעלות וזכות הטיעון בשמה נפגעו מהותית, כשהרשות הפלסטינית ברוב זדונה מנעה בפועל את יכולתם של אותם פלסטינים לסחור בקרקעותיהם. של מי הקרקע הזו, לעזאזל? של האדם הפרטי הפלסטיני, שסביר להניח שיש לו עניין לקבל פיצוי על קרקע בלב אזור יהודי שאין לו גישה אליו, או של הרשות הפלסטינית, המטילה עליו עונש מוות בבואו לממש את רכושו או לקבל בעבורו פיצוי נאות.

***

כל אבירי הקניין הפרטי אמורים היו לעמוד על רגליהם האחוריות ולנהל מאבק עיקש נגד החקיקה הזו. כל תנועות השמאל שאוהבות את הפוזה של מאבק בגזענות, היו צריכות לנהל מאבק אדירים נגד חקיקה גזענית נפשעת, האוסרת מסחר בקרקעות פרטיות רק עם יהודים.

איפה כל אותם פוליטיקאים מהשמאל שיצאו בשיניים ובציפורניים חשופות נגד אילנה דיין, שהעזה לעשות את הנורא מכל ולחשוף בתוכנית "עובדה" איך פעיל השמאל עזרא נאווי, מוסר מידע לכוחות הביטחון הפלסטינים על פלסטינים המבקשים למכור קרקעות ליהודים, מתוך ידיעה ברורה שהוא משגר אותם אלי מותם? איפה היא חזקת תום הלב של אותם בעלי קרקעות פלסטינים, המנהלים מאבק הרואי נגד המתיישבים ביו"ש ומדינת ישראל, בעוד שתיקתם רועמת נוכח הפגיעה החמורה מצד הרשות הפלסטינית בזכות הקניין שלהם על אותן אדמות ממש?

"זכות הקניין, ככל זכות אחרת, אינה מוחלטת. כל הזכויות כולן הן יחסיות. זכות הקניין אינה הזכות שלא לנהוג בתום לב. על כן נתון תמיד שיקול הדעת השיפוטי". הנה, זה מה שאמר נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בעניין זכות הקניין בפס"ד רוקר נגד סלומון. לטעמי, היעדר חזקת תום הלב מצד בעלי קרקעות פלסטינים ביו"ש, בין שהיא נובעת ממניעים פוליטיים ובין שמקורה באימת הרשות הפלסטינית, מחייבת להפעיל שיקול דעת שיפוטי בהתאם.

בעלי קרקעות פלסטינים, שאינם נאבקים נגד החלטת הרשות בעניין זכותם לסחור בקרקעותיהם עם יהודים, הינם, לטעמי, בבחינת מושתקים. הרשות הפלסטינית נטלה את העוקץ מזכותם הקניינית, והיעדר מאבק להשבתה הוא בבחינת ויתור עליה. אי אפשר להיות חצי בעלים בקרקע. או שהם בעלי הקרקע וחופשיים לסחור בה כרצונם או לקבל פיצוי תמורתה מישראל, או שהרשות הפלסטינית "הלאימה" את הקרקע ורשאית להטיל עליהם עונש מוות או מאסר עולם, אם יסחרו בה עם יהודים.

אזור הדמדומים של הבעלות והקניין הפרטי אינו משרת את בעלי הקרקעות. הם אינם יכולים לקונן תחת הפנס של בתי המשפט שלנו על זכויות קניין שכבר ניטלו מהם על ידי גורם אחר. לכן אני מתנגד להרוס אפילו בלטה אחת בבית יהודי ביהודה ושומרון, שנבנה שלא כחוק על קרקע פרטית פלסטינית.

הקולגה שלי לעיתון זה, עו"ד יחיאל גוטמן המתנגד לחוק ההסדרה בעניין ההתיישבות היהודית בעמונה, כתב שהדרך לפתור את בעיית מתיישבי עמונה אינה עוברת דרך חקיקה "בלתי דמוקרטית" כדבריו, אלא דרך משא ומתן והסכמה לפיצוי עם הצד שכנגד. בעיקרון, אני מסכים איתו. מה שעו"ד גוטמן שכח הוא שלא ניתן להגיע להסכמה עם הצג שכנגד, משום שהרציונל הפלסטיני, שאני מאוד מכבד, הוא שעדיף להיות בעלים חי של קרקע שאינה שווה פרוטה, מאשר עשיר מת.

זהו מצב המשקף חוסר ברירה, גם אם מהצד הפלסטיני. לכן כל עוד התקנה הגזענית הבזויה האוסרת מכירת קרקע ליהודים והאיום על מי שעושה זאת נשאר בתוקף - הזיהום המוסרי הוא הריסת בתי יהודים ולא חוקי ההסדרה.

tguvot@maariv.co.il