1. מה להערכתכם היה קורה פה אם ממשלת ישראל או המינהל האזרחי היו מגייסים למילואים בהתנדבות את יושב ראש מועצת יש"ע, וממנים אותו לאחראי על אכיפת הקפאת הבנייה בהתנחלויות, שעליה החליטו זה עתה? שאלה מעניינת, נכון? בואו נשאיר אותה בינתיים בצד. ההקשר שלה לכאן יהיה ברור יותר בהמשך.



מי שנוסע בכביש המוביל מירושלים לים המלח לא יכול לפספס את הנוף המנוקד במאחזים הבדואיים הבלתי חוקיים שמפוזרים לכל אורך הדרך. עד 2012 מנתה ההתיישבות באזור, לפי ההערכות הרשמיות, כ־1,600 איש. כעבור שלוש שנים, ב־2015, המספר טיפס ל־6,500, כשאל הבדואים מצטרפים פלסטינים שמגיעים מאזורי רמאללה ויריחו.



מה גורם להתיישבות הזו לגדול כך? הו, כאן קבור העניין. בגזרת "מרחב אדומים" לא מדובר במי שבונים סתם כך באופן בלתי חוקי, באנשים שסוגרים מרפסת ולא טרחו להוציא אישור או במישהו שהרחיב קצת כדי לסדר יחידת מגורים לילד שהתחתן. הבנייה באזור היא מהלך מדיני פלסטיני מתוכנן היטב, חלק בלתי נפרד מ"תוכנית פיאד". בהתאם לתוכנית הזו מנסים הפלסטינים להשתלט על קרקעות בכל דרך אפשרית ולייצר סיפוח זוחל של כמה שיותר משטחי אזור C, הנתונים לשליטה ישראלית מלאה, במטרה לקבוע עובדות בשטח ולהפוך את האזור הזה לחלק בלתי נפרד מהמדינה הפלסטינית העתידית, בלי קשר למו"מ מדיני כזה או אחר.



את הפעילות הזו, של הפלסטינים, מגבה האיחוד האירופי בכל כוחו. האיחוד, שתפיסת עולמו המדינית ידועה, מזרים לטובת ההתיישבות הפלסטינית הזו כספים רבים ומעמיד למענה מאות מבנים בלתי חוקיים, שיסייעו לה להיאחז בשטח.



מה עושה מדינת ישראל מול זה? במהלך השנים הוצאו למבנים הללו צווי הריסה, אולם אלה כמעט שלא נאכפו. כדי שניתן יהיה לפנות את הבדואים, השקיעה המדינה תכנון וממון רב כדי להקים עבורם שני מתחמי יישוב חדשים, אחד באזור אבו דיס והשני באזור יריחו. הכסף, כאמור, כבר הושקע וכל מה שנשאר זה לשכנע את הבדואים לעבור לנקודות היישוב החדשות ולקבל בהן שטח אדמה, כבישים מסודרים, בתי ספר, מרפאות וכל תשתית נצרכת אפשרית.



בינתיים, צריך לומר, הניסיונות הללו של המדינה לא הוכתרו בהצלחה מרובה, בעיקר מכיוון שמול המינהל האזרחי עומדים כוחות חזקים שלוחצים מהצד השני. הרשות הפלסטינית דוחפת את התושבים להישאר במקומם, מזה. האיחוד האירופי לוחץ מצדו, מזה. שגריר האיחוד האירופי בישראל התבטא רק לאחרונה בעניין והבהיר שלישראל אין זכות להעביר את הבדואים ממקומם בניגוד לרצונם. בתוכנית העבודה של האיחוד האירופי מודגש במפורש כי "יש לעודד את הרשות הפלסטינית להמשיך להרחיב באופן משמעותי את הפעלת הסיוע לאנשיה בשטח C", וכי "האיחוד האירופי והרשות הפלסטינית מקדמים באופן אקטיבי תכנון ובנייה של שטח C".



לפני שנה וחצי מינה המינהל האזרחי את תת־אלוף במילואים דב צדקה ("פופי"), מי שעמד בעבר בראש המינהל, לאחראי על ההידברות עם הבדואים על הליך פינוים וריכוזם ביישובי הקבע החדשים. על רקע אופן העסקתו בפרויקט הזה - כאיש מילואים הפועל בהתנדבות מלאה - צריך לציין שמדובר במהלך חריג ובלתי רגיל.



צדקה פעיל בשנים האחרונות בכמה ארגוני שמאל. הוא חבר במועצה לשלום וביטחון ומשמש יועץ בכיר לקרן לשיתוף פעולה כלכלי, שאליה עוד נחזור.



צדקה לא היה צריך לעזוב את צה"ל כדי שנטיותיו הפוליטיות ייוודעו לציבור. בשנת 2001, כשהוא משמש ראש המינהל האזרחי, הוא מתח ביקורת בראיון לעיתון "במחנה" על מדיניות החישוף של צה"ל, פעולה של עקירת עצים שמתבצעת במקומות שנשקפת מהם סכנה ביטחונית, וטען לגבי חלקה ש"זה לא הגון". בהמשך, בהתייחסותו לפקק של מוניות שנתקעו במחסום שהקים צה"ל בגוש עציון, אמר צדקה לכתב העיתון: "מדינת ישראל קבעה שרק אדוני הארץ ייסעו על הציר, הכובשים הנאורים. אני אסתכן ואגיד שזה לפעמים מביא אותי אפילו לידי תיעוב של אלה שלא נותנים להם".



ביולי 2002, זמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל, כינס משה (בוגי) יעלון ישיבה סגורה בפיקוד המרכז. בישיבה, שאליה זומנו קצינים בכירים בגזרה, הציג יעלון את האני מאמין שלו כרמטכ"ל, ובין השאר דיבר על הצורך לגרש את יאסר ערפאת מרמאללה. זמן קצר אחרי הישיבה דלפו דבריו של יעלון לעיתונות והביאו לביקורת חריפה נגדו. לאחר שכמה מהנוכחים בפגישה נשלחו לבדיקת פוליגרף הודה ראש המינהל האזרחי, דב צדקה, כי הוא אחראי להדלפה, הודאה שהביאה לעצירת קידומו וכפועל יוצא מזה לסיום שירותו הצבאי.



צדקה פעיל היום, כאמור, בקרן לשיתוף פעולה כלכלי - קרן שהוקמה לפני 25 שנה על ידי יוסי ביילין ויאיר הירשפלד ואשר בין מטרותיה עידוד מעורבותה של הקהילה האירופית בנעשה ביהודה ושומרון. באתר האינטרנט של הקרן מופיע צדקה עם תמונתו, פרטיו ודרגתו הצבאית, ומוגדר כאחד מארבעת היועצים הבכירים של הקרן.



מדובר בקרן שחיה, מתפרנסת ופועלת בכספיהן של מדינות אירופה ושל האיחוד האירופי. דוחותיה הכספיים מלמדים שהיא נהנית מתזרים של מיליונים שמגיע מחשבונות הבנק של שורה של ממשלות. רק ב־2015, השנה שבה מונה צדקה לפעול להעברתם של הבדואים ממרחב אדומים - העברה שכאמור האיחוד האירופי מתנגד לה - קיבלה הקרן שהוא פועל בה מהאיחוד האירופי לבדו סכום ביורו השווה ל־1,689,578 שקל. בנוסף לזה הועברו לקרן רק בשנה הזו עוד 317,909 שקל משווייץ, 274,139 שקל מנורבגיה ו־192,600 שקל מהולנד.



האם צדקה הוא האיש הנכון לתפקיד במצב הדברים הזה? האם אין מדובר בניגוד עניינים חמור? בפורום עוטף ירושלים - גוף שמאגד כמה יישובים הממוקמים על הדרך שבין מעלה אדומים לים המלח - מחברים בין חוסר ההתקדמות בפרויקט העתקת הבדואים לבין העובדה שצדקה הוא שממונה עליו. בין אם זה נכון ובין אם לאו, זה לא רלוונטי. כדי שניגוד עניינים יהיה בעייתי לא צריך להוכיח שהוא מביא לתוצאות בעייתיות. די בעצם קיומו.



פניתי אל דב צדקה ואל המינהל האזרחי. ביקשתי לדעת אם צדקה דיווח על הפעילות האזרחית הזו שלו כשמונה לתפקיד, וכן אם נחתם איתו הסדר ניגוד עניינים. הן צדקה והן המינהל האזרחי בחרו שלא להשיב על השאלות הללו.



זו התגובה שהעבירה היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים: "תא"ל במיל' דב (פופי) צדקה, ששירת בעבר כראש המינהל האזרחי, משרת במילואים בהתנדבות במינהל האזרחי. נוכח היכרותו המעמיקה עם איו״ש וניסיונו הרב משמש תא״ל במיל' צדקה כנציג ראש המינהל האזרחי בניהול מו"מ עם האוכלוסייה הבדואית, לשם פינויה משטחים בעלי חשיבות באיו״ש והעתקתה לתוכניות מסודרות בעזריה וביריחו. זאת כחלק מהמאמץ הכללי של המינהל האזרחי לאכוף באופן נמרץ בנייה בלתי חוקית ולהסיר פלישות לאדמות מדינה. תא"ל במיל' צדקה ממלא במסירות רבה את תפקידו ולא נמצא כל ניגוד עניינים בין שירותו במילואים לבין עיסוקיו האזרחיים".



2. הנה שתי דוגמאות מהשבוע האחרון למה שקורה כששיח רדוד נפגש עם אג'נדה פוליטית. ביום חמישי שעבר דיבר שר החינוך נפתלי בנט באירוע לזכרו של חנן פורת ז"ל, ואמר שם ש"יש למסור את הנפש" על סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל. כל ילד יודע שלביטוי "מסירות נפש" יש היבטים שונים. נכון, יש המוסרים את נפשם למען המולדת ומוכנים למות למענה, אבל יש גם המוסרים את נפשם על לימוד התורה ועדיין חיים איתנו, ואפילו מצאתי לפני שבוע באחד ההספדים על שמעון פרס מי שכתב שהוא מסר את נפשו למען חזונו.



אם יריביו של בנט משמאל רוצים לתקוף אותו, יש להם די חומר כדי לעשות את זה על בסיס יומיומי. הוא רואה אחרת מהם את מערכת החינוך, את היהדות, את הציונות, את תפקיד צה"ל, ומה לא? העניין הוא שלפעמים מרוב להיטות יוצאות שטויות. הפעם הוביל את הקשקוש הזה העיתון שבדרך כלל אפשר באמת להתייחס אליו כ"עיתון לאנשים חושבים", אבל רק בדרך כלל.



"המקבילה הערבית ל'מסירות נפש' היא ג'יהאד, שניתן לפרשו כמאמץ עד כדי הקרבה, אך גם כמלחמת קודש שבמסגרתה הורגים ונהרגים למען מטרה דתית או לאומית", הסביר מאמר המערכת של העיתון, "בנט אם כן אינו מסתפק במובלעות פלסטיניות התחומות בין התנחלויות, בנטוסטאנים — חזון האפרטהייד שהצליחו המתנחלים לכפות על מדינת ישראל — אלא הוא מוכן למלחמת דמים, מלחמת אזרחים, בין ישראלים המתנגדים לפינוי התנחלויות ותומכים בסיפוח לבין ישראלים השואפים לשים קץ לסכסוך עם הפלסטינים בפשרה מוסכמת הכרוכה בפינוי ובנסיגה".



אני מוכן להתערב שלמרות העמדות הפוליטיות שלהם, אין אפילו איש אחד במערכת "הארץ" - גם מאלה שלא יודעים מה המשמעות של מסירות נפש - שמאמין למה שכתוב במאמר הזה. אני שם כסף על זה שאין במערכת "הארץ" אפילו כתב אחד שהבין שבנט ביקש לבשר לשומעיו שכדי להעביר את חוק סיפוח יהודה ושומרון עליהם להיפרד ממשפחותיהם ולהתחיל להתארגן לקראת התאבדות וג'יהאד. אז למה זה קורה ל"הארץ"? כי מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שככל שלעיתון יש אג'נדה מובהקת יותר כך הוא זמין יותר ליפול לה קורבן.



3. והנה עוד סיפור, חמור הרבה יותר, שמלמד מה קורה כשבורות, רדידות ואג'נדה מתחברים יחדיו. זמן קצר אחרי פיגוע הטרור שבו נרצחו יוסי קירמה ולבנה מליחי נמצא כי אומנם המחבל הוא שאחז בפועל בנשק, אבל מי שנושאת באחריות האמיתית היא לא אחרת מהשופטת חגית מאק־קלמנוביץ. מאק־קלמנוביץ, כך נטען, נעתרה לבקשתו של המחבל לדחות את כניסתו לכלא בעקבות עבירה קודמת שבגינה הורשע, הדחייה הזו אפשרה לו לבצע את הפיגוע. מי שעקב אחרי התגובות האלימות נגד השופטת ראה את העדר הימני המתלהם במרעו. אף אחד מהמתלהמים והמקללים לא קרא את החלטותיה של השופטת. אני בטוח בזה. כי מי שהיה קורא היה מבין שלמאק־ קלמנוביץ אין שום קשר לסיפור הזה. קראתם טוב? שום קשר.



וכשמדברים על העדר הימני המתלהם צריך להזכיר קודם כל את ח"כ יהודה גליק, שהוביל אותו בגאון. "דם שני ההרוגים מרוח על ידייך", כתב בפוסט שפרסם בפייסבוק והופנה אל השופטת. "לתחנוני לא היטית אוזן, אבל לתחנוני אותו מחבל שנעצר כל כך הרבה פעמים על אלימות - האזנת. התאכזרת לרחמנים וריחמת על אכזרים. כתוצאה מכך שדחית את ריצוי מאסרו של מחבל במשך ארבעה חודשים הוא רצח שני יהודים תמימים ופצע רבים אחרים. ערב יום כיפורים מול ריבונך, התוכלי לרחוץ בניקיון כפייך?". מאוחר יותר, אחרי טלפון שקיבל משרת המשפטים איילת שקד, חזר בו גליק מחלק מהדברים אבל לא מטענתו המרכזית. כך או כך, האמירה של גליק הייתה שערורייתית, מעבר לסגנונה, קודם כל משום שבינה לבין האמת אין ולא כלום. הנה העובדות.



 יהודה גליק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
יהודה גליק. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



המחבל נעצר בינואר 2015 על עבירות של הסתה ושבח לאלימות ולטרור באמצעות פייסבוק. חצי שנה אחר כך הוא נידון לשנת מאסר בפועל, שבצירוף הימים שכבר ישב במעצר הביאו לשחרורו בינואר 2016. עוד לפני ההסתה המדוברת הנ"ל, כבר בשנת 2014, נפתח נגד האיש תיק פלילי אחר, לא קשור, אחרי שחבט באגרופו בשוטר. במערכת משפטית שמתנהלת באופן תקין יותר כתבי האישום היו מוגשים יחד, הוא היה משתחרר כבר מזמן אחרי ריצוי העונשים בגין שני התיקים ומבצע פיגועים מתי שבא לו. אלא שכתב האישום על האגרוף לשוטר הוגש באוקטובר 2015 והוקרא לראשונה בבית המשפט באולמה של השופטת חגית מאק־קלמנוביץ רק בפברואר 2016, כלומר אחרי שהאיש סיים לרצות את מאסרו על עבירת ההסתה. לדיונים באולמה של השופטת מאק־קלמנוביץ האיש הגיע מהבית וחזר הביתה. לו רצה לירות אז על יהודים היה יכול לעשות את זה בינואר, בפברואר, במרץ, באפריל ובכל מועד שנראה לו מתאים.



ב־30 במאי הציגו הצדדים - הפרקליטות והנאשם - לבית המשפט הסדר טיעון סגור, שלפיו הנאשם ירצה ארבעה חודשי מאסר בפועל. לא השופטת הגיעה לעונש הזה אלא הפרקליטות. רגע, תשאלו, איך הפרקליטות לא ביקשה עונש גבוה יותר, כשהיא יודעת שמדובר באיש שכבר ישב בכלא על עבירות הסתה לטרור? שאלה מצוינת. העניין הוא שהעבירה של תקיפת השוטר בוצעה לפני עבירת ההסתה. יש אפשרות לבקש מבית המשפט להחמיר בעונשו של מי שיש לו עבר פלילי, אין דרך לבקש מבית המשפט להחמיר בעונשו של מישהו שיש לו עתיד פלילי, גם אם הוא כבר הורשע בגינו עוד קודם לכן.



אבל בואו נעזוב את זה. זה כאב הראש של הפרקליטות. כשהשופטת אישרה את הסדר הטיעון, הסדר סביר ביחס להרשעה, ביקש הנאשם לדחות את ריצוי העונש בארבעה חודשים. הפרקליטות הסכימה לדחייה, אבל כשהתברר שמדובר בדחייה ארוכה כל כך היא ביקשה להשאיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט. לא התנגדה.



כאן צריך להעיר שתי הערות. הראשונה, שבהרשעות שכאלה ובענישה קלה של ארבעה חודשי מאסר מקובל להיעתר לבקשות דחייה. השנייה, להזכיר שוב שלתיק הזה האיש הגיע כשהוא משוחרר ויכול לבצע פיגוע בכל יום ובכל שעה שיחפוץ. גם אם השופטת הייתה דוחה את ביצוע המאסר בארבע שעות ולא בארבעה חודשים, הוא היה יכול לבצע את הפיגוע בארבע השעות האלה או להתאפק ארבעה חודשים עד שיסתיים המאסר - ואז לרצוח. בהינתן העובדה שהפרקליטות הגיעה איתו להסדר ענישה של ארבעה חודשים, בהינתן העובדה שהפרקליטות הבינה בעצמה שהיא לא יכולה לדרוש החמרה בעונש על רקע עבירת ההסתה שלו שקרתה יותר מאוחר, בהינתן העובדה שמדובר באדם שהיה משוחרר עד לדיון בתיק הזה - מי שטוען לאחריות כלשהי של השופטת מאק־קלמנוביץ למשהו מהפיגוע הזה אינו אלא שופך דמים. ליהודה גליק, מהאנשים הטובים שבכנסת, יש עם השופטת חשבון אחר בעקבות טיפולה בתיק הפלילי שהתנהל נגדו. בפרשה ההיא כתבתי כאן בעדו. בפרשה הזו הוא התנהג כאחרון הטוקבקיסטים.